תוכן

ב"ה ויצא ו' כסליו פה לונדון - לכבוד התלמידים שיחיו
אני רואה שאתם נוהגים עימי מדה כנגד מדה, ז"א אם אני לא עונה לכם תיכף על מכתביכם כבר אתם מוצאים בנפשכם שכבר יצאתם ידי חובתכם וכבר אין ביכולתכם מקום לכתוב לי מכתבים. ובטח שהצדק איתכם ובכל אני אשם, ואני תפילה לה' שיחונן לי דעת לתקן את כל האשמות שישנם עלי.
אתמול אמרתי שיחה לפני נסיעתי לארץ בחבורה של תלמידי הרב דסלר, ואמרתי להם את המאמר: "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא" וכו'. ובארתי, שענין התשובה נקרא שהאדם צריך לחזור [- לשוב] למקורו, היינו היות שעיקר הבריאה הנקרא "אדם" הוא הרצון לקבל, והבורא הוא המשפיע - כששב האדם למקורו נקרא "תשובה".
והיכי דמי תשובה? כמו שכותב הרמב"ם: "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד". והעדות הזו מתגלה באדם רק לאחר שעשה תשובה, אז הוא משיג את הנועם העליון, היינו שהשי"ת משרה שכינתו עליו, ואז נבחן האדם ששב, היינו שזוכה לדבקות.
וזה ענין: "לידע איניש בנפשיה" וכו'. היינו, אם רוצה לידע האם כבר עשה תשובה, יש לו בירור: אם כבר זכה לנועם ה' זה סימן ששב, היינו שהוא כבר בחינת להשפיע (עיין בהקדמה לתע"ס אות נו).
וזה ענין: "בקש שלום ורדפהו". שכל המחלוקת היא רק מהרצון לקבל, ובקש שלום יכול להיות בבחינת רצון להשפיע.
וזה ענין מה שכתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים". היינו מאה אחוז. שדוקא זו מדתו של יצחק שקיבל מאברהם, כמו שכתוב: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", ופירש רש"י: "במדרש: רבי יהודה אומר זו גבורה, רבי נחמיה אומר זו ברכה". ושניהם לדבר אחד נתכוונו: רבי יהודה מדבר מבחינת עבודה, שהראה לו שמקום עבודה הוא דוקא על ידי התגברות. ורבי נחמיה מדבר מהשכר. שדוקא על ידי התגברות זוכים לברכה, והברכה היא מאה אחוז [- מאה שערים], שעל ידי זה שזוכים לתשובה מאהבה אזי כל המאה אחוז של העבודה מתברך, אפילו הזמן של העבירות.
ובהכל זוכים רק על ידי התגברות, הנקרא כוחות. וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרף לחשבון גדול. היינו, אפילו שאדם מתגבר באיזה פעם, ובאה לו מחשבה זרה וטוען: הלא אצלי כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. אז הוא צריך לענות שפרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו ובין לכלל כולו.
ואולי זה פירוש: "שערי דמעה לא ננעלו". שערי, מלשון סערות, שזה ענין התגברות. דמעות, מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצונות אחרים, ורק באמצע הרצונות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמים - לא ננעלו, אלא שהרגע הזה מצטרף לחשבון גדול. וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההרגשה הרוחנית.
וזה ענין החשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצונות שפלים - מכל מקום אם יש באמצע כח התגברות שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונחת תחת שליטות אחרות, הנק' "שכינתא בגלותא" בבחינת הפרט, ולרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם, ואע"פ שהוא כבר בטוח מרוב נסיונות שאחר כך יחזור לסורו - מכל מקום זה חשוב מאד שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי.
וזה דומה לאדם שעומד בין הפושעים שהם מחרפים ומגדפים את עבודת ה', ויש ביניהם המרצים במתק לשונם ונותנים להבין איך שאין טעם בעבודת ה', ומכל מקום יש שם מישהו שאין לו כל כך כח שיוכל להסביר את טיבה ומהותה של העבודה, אבל קריאת בינים הוא יכול לקרוא, היינו שמוחה במילה אחת: שמה שהם אומרים זה לא אמת! אע"פ שאין לו כל כך מח וכח כמו המחרפים, אבל טוב הוא שהוא לא מסכים. וזה נקרא "שערי דמעות", וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
נקוה שה' יאיר עינינו וישמח לבנו באמור לציון מלך אלקיך.