תוכן

ב"ה ד' חשון תשט"ז פה לונדון - לכבוד התלמידים ה' עליכם
את מכתבו של ר' ... קבלתי לנכון, ועל כל השאלות לרבות השאלות של ר' ... אענה באופן כללי.
הנה בגמרא ברכות: "תני תנא קמיה דר' יוחנן, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו". משמע מכאן שכמו שהאדם מחויב לעסוק בתורה וגמילות חסדים כמו כן מחויב לקבור את בניו, אחרת אין מוחלין לו על כל עוונותיו. אתמהה, היתכן דבר כזה?
ויש לפרש זאת לפי דרכינו: הנה כל העבודה שיש לנו היא רק להפוך את הקבלה שתהיה בעל מנת להשפיע. ודבר זה הוא נגד טבענו ורצוננו, אלא שניתנה לנו סגולת תורה ומצוות שעל ידי זה משיגים כח ועוצמה להכניע את גופנו להיות כל כוונתינו רק להשי"ת. וזה ענין שצריכים לעסוק בתורה, על ידי המאור שבה, וגם לעסוק בגמילות חסדים, שהוא ענין אהבת זולתו, שעל ידי שתי אלה יכולים לצאת מבחינת קבלה ולזכות לבחינת השפעה.
ועל זה בא הבעל־דבר וטוען: "פוק חזי מאי עמא דבר", הלא מיום עמדי על דעתי וכל הגדולים והמפורסמים בדורנו זה אין דעתם שצריכים לעבוד עבודות כאלה, וגם לפי כל מה שלמדתי לא הבינותי שמוכרחים להיות עובד ה' באמת ובהצנע לכת. )הצנע לכת היינו שהמעשים טובים שעושים המה נסתרים מבני אדם. היינו אפילו שעושה מעשים טובים ועוסק במטרה, בני האדם אומרים שאין זו עבודה ואין זו תורה ולא זו הדרך, נמצא שכמה שהאדם עוסק בתורה ומצוות אין הם רואים שום דבר, משום שלא מוצא חן בעיניהם. נמצא שזה נקרא הצנע לכת)
על זה אמרו: 'וקובר את בניו'. היינו כל ההבנות והשכליות מה שקיבל וראה מהסביבה שלו, שהן בניגוד לדרך ה' באמת - הוא מחויב לקוברן, היינו שיתן את כל אלו ההבנות בתוך הארץ.
אבל גם אלו ההבנות יקומו לתחיה, היינו בגמר התיקון, ז"א כשיזכה לבחינת לשמה ויכניע את יצרו אזי תהיה בהן חיות, היינו בשיעור שהן גרמו לו יגיעה ועבודה, "ולפום צערא אגרא", לכן מגיע להן חיות ותודה בזה שהן הפריעו לו לעבודת השי"ת.
ולעת עתה אי אפשר להשתעשע עמהן, היינו עם ההבנות והשכליות המפריעים אותו מעבדות ה' באמת, אלא מוכרח לקוברן. ואז 'מוחלין לו על כל עונותיו', שענין עון הוא סוד עון הראשון, היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת.
וצריכים תמיד להשתדל שהנפילה מצד המפריעים לא תתפוס ותגזול הרבה זמן, אלא תיכף להתחזק ולבטוח בה' ולהתפלל: "ממעמקים", היינו כשנפל לתוך עומקא דבירא - "קראתיך ה'".
ובזה נבין מאמר חז"ל: "תניא אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: על תפילתי שתהא לפני מטתי (ופירשו בגמרא: סמוך למיטתי), ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום". ויש להבין, וכי הוא דבר שקשה לעשותו עד שהיה צריך להצטער על זה?
ולפי הנ"ל יובן לנו; 'מטתי' היא בחינת מַטָה, בחינת נפילה, מלשון "נפלה למטה". אזי לא על הנפילה היה מצטער, משום שדרך ה' היא להיות נפילות ועליות, אלא על מה היה מצטער - מדוע לא תהיה תפילתו סמוך למיטתו, היינו כשנופל למטה תיכף היה רוצה להתחזק ולהתפלל לה' שיעזור לו.
וכמו כן אם הוא מוכרח לבחינת נפילה שהיא בחינת מטה - לא תהיה בבחי' "מזרח ומערב" שהוא ענין פנים ואחור, הנאמר על חכמה, אלא 'על מיטתי שתהיה נתונה בין צפון לדרום', שהיא בחינת "ימין ושמאל" שהוא ענין חסדים. היינו, שהנפילה שמוכרחה להיות - שתהיה על בחינת רצון לקבל בבחינת ליבא, ולא על בחינת מוחא הנבחנת לבחינת חכמה. וד"ל. משום שהקליפה נגד מוחא נקראת "תוהה על הראשונות", מה שאין כן בחינת ליבא הוא חוטא רק בהוה.
ואסיים עם הגמרא: "בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתן בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתן בידם". היינו כל מה שדברו בתורה ומצוות הקפידו שיהיה בלשון הקודש, היינו בלשון של השפעה. משא"כ בני גליל לא הקפידו, ואמרו שיכולין לעסוק בתורה ומצוות על מנת לקבל, להיות בקי בש"ס. וד"ל.
"ואי בעית אימא: בני יהודה גמרו מחד רבה נתקיימה תורתן בידם, בני גליל דלא גמרי מחד רבה לא נתקיימה תורתן בידם". ויש לפרש שאין הבחן בין לשון ראשון לבין לשון איבעית אימא: 'מי שיש לו חד רבה' - היינו מי שמקפיד על לשון הקודש, היינו לשון השפעה והצנע לכת. ומי שרוצה ללמוד בשאר לשונות, היינו בלשון קבלה, נמצא שיש לו שני אדמו"רים, אחד לקבלה - ואחד אאמו"ר זצ"ל שהוא לשון השפעה.
אקוה שה' יעזור לנו שנוכל לבטוח בה' והוא יוציאנו מכל החשכות ונזכה להדבק בו ית"ש אחת ולתמיד. הדורש בשלום כולכם, ובפרט ל... מירושלים. ד"ש לאביך ר' ... שליט"א. ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר זצ"ל בעל הסולם