תוכן

מיום כ' טבת תרפ"ה – לבני ישיבת עיטור רבנים
ועש"ק שמות פ"ה ורשה
לכבוד בני הישיבה דעטור רבנים ה' עליהם יחיו
תודות לה' שהשגתי מכם ג' מכתבים. הן אמת שלפי החשבון הייתי צריך להשיג ארבעה מכתבים, עם כל זה מחויב אני להודות. ומצער אנכי על שלא השגתם עוד ידיעה ממני, וכבר כתבתי לכם שלשה מכתבים, ומכתבי הראשון כתבתי ע"י אדרעסע דרך ווין [-כתובת דרך וינה], מפני שאמרו לי שלא ישהא דרך שם יותר משמונה ימים, ועכשיו אחשוב שמכתב זה נאבד לגמרי, אבל על שני מכתבים האחרונים אתפלא מאד. בשבוע שעבר השגתי תלגרמא מכם, ואע"ג שלא הייתי אז בביתי, הושב לכם תלגרמא תיכף על ידי אבי מורי נ"י שזה וודאי השגתם. ואצטער מאד על אברים המדולדלים שסיבות החיצוניות גברו עליהם מלהסתפח עמכם, יתן ה' שיתחזקו ויוכלו להתחבר עמנו ויהי ה' עמהם.
ואני מבין שאינכם עוסקים כל כך ביחודין דמוחא וליבא כחפצי, עם כל זה עשו כפי כחכם, ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר שלפניכם עומד היום הוא אחדות החברים, והתאמצו בזה יותר ויותר, כי יש בזה לשלם בעד כל החסרונים.
ואיתא, "תלמיד שגולה, גולין את רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד שיגרשו אותו מלהסתפח בנחלת ה', אחר שהוא דבוק ברב אמיתי. ועל זה תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידומה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו עמו. וכיון שכן, הרי באמת כן. כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום מה דמשער בלבו. ואם כן אין לו אלא רב שפול וירוד, בה במדה שמדד אותו, וזה שכתוב גולין את רבו עמו. וד"ל.
ותחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהפסוק (שמות א, ח) "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו מן מדרגתם הקדומה, וכנ"ל שתלמיד שגלה גולין את רבו עמו, וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם, ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, וממילא לא ידעו את יוסף והתחיל השעבוד. דאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.
ומפורש שעבודם בחומר ובלבנים: חומר, הוא סוד עון החמור שדנין בזה על המחשבה. ובלבנים, הוא סוד התשובה, שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם. אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך דעבודה קשה הנוגע בכל שאר המצוות, כמו שאמרו ז"ל (ברכות סא, ב), "בינונים זה וזה שופטן".
ולכן נקראת קליפה זו פרעה, אותיות פ"ה ר"ע. פירוש, דבחינת מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחינת הכרעה והסכמה ש'לא יחל דברו, וכל היוצא מפיו יעשה' (במדבר ל, ג). ובגלות מצרים היה שליטה לפה רע הנ"ל, והיו חוזרים לסורם. ולכן אע"ג שזכו לאיזו הארה עליונה מט' ראשונות, אמנם לא יכול להיות נבלע בגוף, מפני שפה רע שהוא לעומת פה דקדושה, דהיינו העורף, היה מפסיק השפע היורד מן הראש, וינק ומצץ כל השפע שהתחיל לירד בשביל ישראל. וזה סוד שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים, שפרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים, כמו שאמרו ז"ל.
ובזה מובן הפסוק (שמות ג, יט), "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה". פירוש, שהשי"ת הודיע על ידי משה עבדו, ששום יד חזקה וכוחות שבעולם לא יועילו על קליפה רעה זו, מפני שאינה נכנעת אלא מפני השי"ת בכבודו ובעצמו. שזה סוד "אני - ולא שליח", וזה סוד (שמות ג, כ-כא) "ושלחתי את ידי והכתי במצרים וכו' ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים וכו'".
ועתה בא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת בשורת הגאולה ושליחות משה. כתוב (שמות ד, א): "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש, דכיון שפה דקדושה היה בגלות, בסוד "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י), ולכן היה משה רעיא מהימנא טוען לפני השי"ת "והן לא יאמינו לי", כי אם אפילו אקשר את ישראל עמי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קליפת פרעה מוצץ וחומס אותה מעמהם. ואע"ג שדביקים עמי, עם כל זה לא ישמעו בקולי.
פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, ופה ודבור בגלות, מכל מקום, אם היו מאמינים ברעיא מהימנא כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מפה ודבור, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה.
ועל זה התלונן משה רעיא מהימנא לפני השי"ת "כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש על דרך הנ"ל: "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", שבעת ירידתם "לחומר", יכפרו גם בגדלות משה רעיא מהימנא, ואם כן איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו.
ולכן מסר השי"ת ג' אותות שיראה [שיראם] משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות האלו לפניהם בזה אחר זה, והבטיח השי"ת לו שיעזור לו מן השמים שיהיה סיפק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יבואו לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מגלות המר הזה.
ועתה אבאר סוד שלושת האותות: אות א' התהפכות המטה לנחש ונחש למטה. אות ב' שבהוצאת ידו ולא מחיקו נמצא מצורעת כשלג, ובהוצאת ידו מחיקו הנה שבה כבשרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.
ואפרש עכשיו איך הראה אותם לישראל. שבידו של הגואל היה מטה, שהוא סוד רעיא מהימנא שיש מטה בידו להטות לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ואם שמשליכהו ארצה, פירוש, שבני ישראל לוקחים את מטהו לשמש עמו כרצונם ('ארצה' כמו לרצון), "ויהי לנחש", פירוש, שנראה להם חטאם כמו בעל חי, שמעיקרא טרם קרבו למטהו, היה חטאם בבחינת דומם, ואחר שקרבו את עצמם למטהו, נעשה לנחש ממש, עד "וינס משה מפניו" (פירוש, לפום מאי ששיערו ישראל בעצמם על דרך "לא ידע את יוסף" כנ"ל).
ואחר כך שבא משה להצילם מנשיכת הנחש, היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו. כי גואל שקר כשבא להציל לישראל, יאחוז את הנחש בראשו, לפצץ את רישא דחויא, שכן אורח כל תופשי הנחשים. אבל גואל אמיתי, אוחז אותו דוקא בזנבו (על פי הסוד דהאי חויא כפוף לרישא ומחיא בזנבו, שכבר פרשתי לכם), "ויהי למטה בכפו", שאז פועל באמת בקרב לבם, להטותם לכף זכות, ואחר שמקבלים בני ישראל את האות הזה, נותן לו השי"ת רשות ויפוי כח להראותם אות השני.
וכבר פרשתי לכם דברי חז"ל, "יקריב אותו - לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כי לזוהמא דחויא שדנין על המחשבה, יתוקן זה בקרבן עולה המכפר על המחשבה.
אמנם גם הקרבת הקרבן צריך להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לקרבן, אפשר לו להתאמץ על בחינת יראה, אבל לא באהבה, כידוע. ואם כן גם הקרבן נפסל מחוסר אהבה. ועל זה מתרצים חז"ל: "כופין אותו" - את השי"ת, על דרך "נצחוני בני". כי העובד מיראה נקרא זווגו [יקרא זווגא] על דרך הכפיה, והבן. עד שיאמר השי"ת ויגלה רצונו לו ויאמר לו רוצה אני בעבודה זו, ואיגלאי מילתא למפרע שאינו שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות.
וזה סוד, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו), שבפתיחת הפה מתגלה חכמה עילאה, כי בו בשעה שנפרד [שיפרד] קליפת פה רע מקדושה, יוצא פה דקדושה לאור עולם, שזה סוד פתיחת הפה להרוחה, ואין עוד פגע רע ליחל דברו, כי 'יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד', ותיכף זוכה לחכמה עילאה, כי גילוי חוק ומשפט באים תמיד ביחד, וזה סוד "פיה פתחה בחכמה".
וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה אלא על ידי יגיעתו הקדומה בזווגים שלו על דרך הכפיה, נמצא, שלולא לשון דנוקבא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום. ממילא איגלאי מילתא למפרע, שאפילו זווגין דכפיה הי' ממש זווגין דאהבה וחיבה ודו"ק. וזה סוד "ותורת חסד על לשונה", על "לשונה" דוקא, ולא בלשון אחר.
ונשוב לענינינו, שאות הא', שאחיזת משה בזנבו נהפך למטה בכפו, הוא סוד תשובה מיראה, על דרך 'פיה פתחה בחכמה', שמעת הזאת שנקבעת למַטֵה, והקליפה משולחת ואינה חוזרת, מתחיל שורש גילוי חכמה עילאה.
וסוד אות הב' הוא סוד ושורש לתשובה מאהבה, שבהיותו מביא ובא ידו בחיקו בהמנותא עילאה, מתגלה התורת חסד על לשונה, ולא זולתה.
ודו"ק בדבריהם, כי באמת צריך להוציא ידו מחיקו, כי חיק, הוא סוד אנכי ולא יהיה לך. והוצאת יד, הוא סוד התפשטות הדעת. ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו, ונמצא שחוק ומשפט מקושרים זה בזה כב' ריעין דלא מתפרשין, אז הולך השפע בדרכיו כדבעי.
ובזה תבין הפסוק, "ויבא ידו בחיקו", שהוא סוד קבלת החוק, "ויוציאה", שבא להמשיך התפשטות הדעת, ואינו מתחזק להיות דבוק גם בשורש שהוא סוד החיק, ואז "והנה ידו מצרעת כשלג". ומתרגמינן ביונתן בן עוזיאל "והא ידיה סגירתא", פירוש, שנסגרו מבואות השפע. ואין התיקון זולת להתחזק פעם ב', "וישוב ידו אל חיקו", בקבלת החוק, ואז "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", פירוש, שהחוק מתלוה ומתחבר אל הוצאת יד, וחוק ומשפט מחוברים. ואז שב מהלך החיים והשפע למקומו.
וזהו שכתוב (שמות ד, ח) "והי' אם לא יאמינו וכו' לקול האות הראשון", ויוציא ידו ולא מחיקו. "והאמינו לקול האות האחרון", כי יראה שבהוצאת יד מחיקו הרי שב לאיתנו.
ואות הג' הוא ענין עמוק, כי היאור הוא אלוה של מצרים, ופרעה אלוה של היאור, שאמר "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג), שכבר אמרנו, שפרעה חמס אליו כל השפע שיורד מעל הראש בשביל ישראל.
אמנם, תמצית של השפע שחומס, נתן לישראל. ותמצית זו הניתן על ידי פרעה, נקרא נילוס, והוא משקה לכל הדרים במצרים, ונקרא לחם עצלות, שאין צריך יגיעה אחריו. ולכן היה פחד שלא יפגמו בני ישראל אחר גאולת מצרים בלחם אבירים, וכמו שקרה במדבר באמרם (במדבר יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם". וזהו התיקון, "והיו המים וכו' לדם ביבשת", כי הכל יראו שנפסלו ממשקה ישראל, שאחר כך הגיע להם מזה דם פסח ודם מילה.
וזהו סוד "צופיה הליכות ביתה" (משלי לא, כז), פירוש, שמימי היאור נהפכו לדם ביבשת, ואז "ולחם עצלות לא תאכל". והוא ענין עמוק ואאריך במקום אחר.

בזו הרגע השגתי מכם מכתב ד' מח' טבת, וראיתי של... תאוה באה להתקוטט עמנו, והנאני מאד, כי היה לי עגמת נפש ממוסדנו מחמת שלא שמעתי כלבים צועקים, ויראתי שמא אין פה ישוב, ועכשיו אראה שישוב יש כאן, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם' (שמות י, כג), וכן יהיה לנו בעזרת ה'. ואל תראו מפחד פתאום (משלי ג, כה), כי כל יראתם אינו אלא מפני שאינם מחוברים עמנו כיאות, והס מלהזכיר מלשנות השם, ואדרבה, 'סער על ראש רשעים יחולל' (ע"פ ירמיהו כג, יט), ו'שם רשעים ירקב' (משלי י, ז), וכבר 'מתו האנשים המבקשים את נפשינו' (ע"פ שמות ד, יט), 'גם הדגה אשר ביאור מתה' (ע"פ שמות ז, כא). ועם ה' נתחזקה, וכל מה שתשמעו תודיעו לי, ובפרטות, ... ... ... ... ואבקש שכל אחד ואחד יכתוב לי מצבו.
יהודא ליב