תוכן

בתשובה למכתבך מיום י"ד טבת תשט"ז שעד כה לא היה לי פנאי לענות לך על מכתבך הנ"ל מפאת טרדת החתונה של בתי תחי'.
והנה שאלתך הראשונה בהכתוב: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים". למה ברך יעקב את הבנים על ידי מלאך.
הנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שנר"ן דצדיקים הם הפנימיות דג' עולמות בריאה יצירה עשיה. ומחצבת הנשמות היא מעולם הבריאה, ובחינת הרוח נמשכת מעולם היצירה, ובחינת נפש נמשכת מעולם העשיה. וכל ההשפעות נמשכות מעולם האצילות, הנקרא: "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון".
ובעולם האצילות, עשר הספירות דשם מתחלקות לג' בחינות: א) כתר ב) חכמה ובינה ג) ז"א ומלכות. והם נבחנים לבחינת: שורש - היינו כתר. מוחין - היינו חכמה ובינה. מקבלי המוחין - היינו ז"א ומלכות, הנקראים: דכר ונוקבא, ישראל ולאה, יעקב ורחל. שהזו"ן מקבלים המוחין עבור נשמות הצדיקים שהם בחינת פנימיות דג' עולמות בי"ע.
והנה הפועל והמעביר את השפע העליון [מזו"ן דאצילות לבי"ע] הוא מלאך מט"ט. עיין בזהר (פרשת ויצא ובהסולם שם אות עא) שכתב שם שמלאך מט"ט נקרא שר העולם, ששמו כשם רבו. ופעם נקרא בשם הוי"ה ופעם בשם שד"ייז, היות שהוא פועל ב' פעולות:
א'. שהוא מקבל את בחינת החכמה ומשפיע לבי"ע. שאז נקרא בשם שד"י, בסוד "שאמר לעולמו די ואל יתפשט יותר", דקאי על שפע החכמה, שהיה צמצום שלא יקבלוהו בכלים של רצון לקבל. וכמ"ש בזהר דלכן רגלה השמאלית של האות ת' עבה, משום שהחזיר את רגלה השמאלית למעלה שלא תאיר לתוך הקליפות (עיין בהקדסה"ז מאמר אותיות דר' המנונא סבא בהסולם אות כג).
ובחינה הב' של מלאך מט"ט, בזמן שיש לו חסדים גם כן להשפיע לתחתונים, שאז שמו כשם רבו שהוא בחינת הויה, ואז אשתלים מט"ט ואיתקרי בשמא דמאריה - הויה.
והנה יעקב כשברך את הבנים אזי היה צריך להמשיך את הברכה לפי סדר המדרגה עד שתמשך לתחתונים. ולכן המשיך את השפע עבור הבנים עד מלאך מט"ט, ומט"ט יפעל את פעולתו להשפיע השפע לבנים. לכן כשברך יעקב את הבנים ברכם על ידי מלאך מט"ט שהוא המשפיע והמעביר את השפע מעולם האצילות לנר"ן דצדיקים ולג' עולמות בי"ע, ולכן אמר: "המלאך הגואל אותי יברך" וגו'.
ובזה תבין שאלתך השניה, בביאור הכתוב )שמות כג, כא): "כי שמי בקרבו", שפירש רש"י: ורבותנו אמרו, זה מטטרון ששמו כשם רבו. והרמב"ן פירש: כי שמי משותף בקרבו. ושאלת, והלא אין לנו השגה בעצמותו ית' אלא מהגילוי לתחתונים.
ותמהני על שאלתך, והלא בפירוש הוא אומר "ששמו כשם רבו", אם כן אנו רואים שכל המדובר הוא משמות, ושם פירושו גילוי, לפי הכלל "שכל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם".
וגם זה ענין שם המשותף, כי כל שם יורה על השגה, וכל השגה שיש ברוחניות היא דוקא כשיש קשר בין מושג למשיג, שזה נקרא משותף על ידי המושג והמשיג ביחד, אז אפשר לומר שיש גילוי שֵׁם וצורה והגבלה מיוחדת על השפע, משא"כ משיג בלי מושג אין לומר שום צורה והגבלה ולא נופל עליו שום השגה ונבחן לבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ונבחן לבחינת מהות בלי חומר (עיין במבוא לספר הזהר אות יב).
וזה ענין ששמו, היינו מה שמושג לנו על ידי מלאך מט"ט, הוא כשם רבו, שהוא גם כן דוקא בחינת גילוי לתחתונים. היינו, שמט"ט משפיע את בחינת זו"ן שהמה מקבלי המוחין דאצילות, שיש שם שתי בחינות: חכמה ובינה, המתגלות לתחתונים בצורת חכמה וחסדים. שבעת שמט"ט משפיע בחינת חכמה אזי נקרא שם רבו בשם שד"י, ובזמן שמשפיע בחינת חסדים גם כן אזי שם רבו הוא הויה כנ"ל, ואז נקרא מלאך מט"ט: "זקן ביתו המושל בכל אשר לו", שאז השפעתו שלמה. ומלאך מט"ט שהוא שר העולם הוא השולט על העולם, היינו שעל ידו נמשך השפע לעולמות בי"ע שכוללות נר"ן דצדיקים.
וזה פירוש שמי בקרבו, היינו מה שמט"ט משפיע את השמות של מט"ט, כוונתו לצורת השפע, שנכלל משתי צורות, שהן חכמה וחסדים כנ"ל, שהשמות האלו פועלים במט"ט לפי מדת ה"שם רבו" שהוא ממשיך.
ועל דבר שאלתך השלישית, למה מאריכה התורה הקדושה בהקדמת אפרים למנשה. אפשר לבאר זאת לפי הכלל שיש לנו בעבודת ה', שתמיד צריכה המטרה להיות לנגד עיניו ולידע מה הוא התפקיד בחיים ולאיזו נקודה סופית צריך האדם להגיע שתהיה יכולת בידו לומר שכבר בא אל המנוחה והנחלה, כי רק בזמן שהמטרה הסופית גלויה לעיניו אז יכול האדם להכין את עצמו בכל האמצעים ולהפעיל את הכוחות הנתונים בידו, ולולי זאת אין הוא יודע לאזן את האמצעים האמיתיים הנחוצים בכדי שיהיו לו לשמירה בדרכים הכרוכות בסכנות, כי אין הוא יודע את כל כוחו של האויב האורב אם הוא אינו יודע מי הוא האויב האמיתי שצריך להכניעו. לכן כשמתחילים לדבר מסדרי עבודה ושתהיה לו ברכה בעבודה, אזי המטרה צריכה לעמוד בראש ובראשונה.
וכמו כן ידוע שכשמתחילים ללכת בדרכי עבודה אז מתחילים מן הקל אל הכבד, שקודם כל לומדים ועושים הדברים הקלים ביותר להבין ולעשות ואחר כך מה שהוא מעט יותר קשה וכן הלאה, עד שכבר רגילים ומלומדים בדרכי מלחמת היצר אזי מתקיפים את ההתקפות הקשות ביותר.
נמצא לפי הנ"ל שיש לנו שני דברים, שאת האחד צריכים להקדים לפני השני. והנה זה ידוע כי ענין הקדמת האחד לשני תלויה בחשיבות הדבר. ובענין עבודת השי"ת צריכים לדעת מהי החשיבות, היינו לתת את עיקר הדגש על הנקודה העיקרית של המטרה. ודעתו של יוסף היתה שצריכים בעיקר לדבר מדרכי העבודה לפי הסדר, היינו מהקל אל הכבד. ודעתו של יעקב היא שבראש ובראשונה צריכים לדבר מהמטרה.
והנה בזהר הקדוש (פרשת ויחי ובהסולם אותיות מ-מא) כתב שם שיש שני שרים גדולים וחשובים. שר אחד הוא מבחינת אפרים, שמדתו להחזיק ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה ועל כן מדתו להשכיחם בגלות.
ומבאר שם שיש שני מיני דינים: א) דינים מבחינת הרחמים, הנקראים מלכות שבבינה. ב) מבחינת מלכות שבמלכות, הנק' דינים מבחינת מלכות. ומבאר שם, ששר של מנשה שהוא בחי' בינה, כלול מבחינת רחמים ודין - שברחמים, ושר של אפרים שהוא בחי' מלכות כלול מרחמים ודין - שבדין, הנקרא מלכות.יח
נמצא שיעקב כשברך אותם, היינו שמידת הדין תתמתק ועל ידי זה תהיה הגאולה.
וסדר העבודה הוא קודם בחינת הרחמים ואחר כך בחינת הדין. פירוש, כי זה ידוע שיש ד' בחינות: א) מקבל על מנת לקבל ב) משפיע על מנת לקבל ג) משפיע על מנת להשפיע ד) מקבל על מנת להשפיע. והנה שתי הבחינות הראשונות הן אינן לפי דרך התורה באמת. אלא בחינת תורה לשמה מתחילה מבחינת להשפיע על מנת להשפיע, וזה נקרא מדת הרחמים. ובחינה השניה של תורה לשמה נקראת מקבל על מנת להשפיע וזה נקרא מדת הדין.
לכן יוסף רצה שיברך אותם על סדר העבודה, שמתחילה מדת הרחמים הנקרא מנשה ואחר כך בחינת אפרים הנקרא מדת הדין. אבל יעקב ברך לפי סדר החשיבות, היינו שהתיקון השלם הוא שתתוקן מדת הדין, שזה נקרא "חשכה כאורה יאיר", ודעתו של יעקב היינו הגם שמתחילה צריכים לעבוד במידת הרחמים - אבל המטרה צריכה להיות גלויה לפניו, שהתכלית היא לבוא לגמר התיקון, ואחר כך מתחיל לעבוד לפי הסדר היינו במדת הרחמים.