תוכן

ב"ה ו' טבת תשט"ז תל אביב #ידידך ברוך שלום הלוי אשלג
תעלה ארוכה לעלה נידף וישמיעו הנני, במשלחת קונם להתעופף בשורות מעופפים, ה"ה גברא דמרא סייעיה כמו"ה ...
את מכתבך קבלתי לנכון וה' יאיר שדרכנו היא הדרך הנכונה. ונאמץ את זיכרוננו ליום הזכרון, אז נזכה למוחין דזכרון שמטיבים לזכך את האויר החומרי, ואז ננשום את האויר דקדושה שהוא החיים האמיתיים והנצחיים.
והנני להוסיף על מה שאתה כותב וזה לשונך: מובטחני לוּ נפגשתי עם הכופר הכי גדול וכו'. ידוע לנו הכלל שנהוג בכל העולם, שמי שהוא אומן, כשהוא בא בין בעלי מלאכה הוא לומד ממעשיהם. היינו, אדם שהוא בעל מקצוע, למשל סנדלר, כשבא בין הסנדלרים שאינם בעלי מקצוע אזי הם נותנים לו להבין שלא כדאי לעשות נעל או סנדל טוב ויפה, אלא תעשה איך שיוצא. או חייט, אם הוא בעל מקצוע אזי כשהוא בחברת חייטים שאינם בעלי מקצוע הם נותנים לו להבין שלא כדאי להתאמץ ולתת יגיעה ועמל שהמלבוש יהיה נקי ומסודר ושיהיה מותאם לבעל הבית, לכן הוא צריך להזהר שלא לבוא במגע עמהם. מה שאין כן אם הוא בנאי שבא בחברת חייטים אין הוא יכול ללמוד ממעשיהם הרעים, משום שאין כל קשר ביניהם. אבל באותו מקצוע אזי כל אחד צריך לשמור על עצמו שיבוא במגע רק עם אנשים טהורי לב.
ולפי הנ"ל, כל מי שאתה חושב שהוא עובד ה' אזי אתה צריך להזהר ולבדוק אם הוא בעל מקצוע טוב, היינו שרוצה שעבודתו תהיה נקייה ותמה, שתהיה לשמו ית', ולכל הפחות שהוא יודע שאין הוא פועל טוב ומטכס עצות לנפשו איך להיות בעל מקצוע ולא פועל סתם. שפועל פשוט כל כוונתו היא השכר, אבל אומן טוב נקרא מי שאינו מתחשב בשכר אלא שנהנה מעבודתו, שאם למשל החייט האומן יודע שהמלבוש מתאים לבעל הבית בכל הנקודות יש לו מזה הנאה רוחנית יותר מהכסף שהוא מקבל.
אי לזאת, עם אנשים שאינם מהמקצוע שלך אין דבר אם אתה בא בחברתם, משום שאתה עוסק בבנאות והם עוסקים בבורסקי, וד"ל. מה שאין כן לאנשים שהם עוסקים בתורה ומצוות, אבל אין הם נזהרים שיהיה המלבוש כראוי לבעל הבית, אזי יש להם שכל שהוא נגד התורה, היינו שדעתם הפוכה מדעת תורה, ובזה אתה מוכרח להמצא תמיד בעינים פקוחות ולהתרחק מאנשים אלה כמטחווי קשת. מה שאין כן באנשים פשוטים, וכנ"ל.
לכן, עם אנשי המזרחי שאין לך קשר אזי אין אתה צריך לשמירה כל כך, ומאנשי אגו"י כבר נחוץ לשמור מהם, ומאנשים חסידים כבר זקוק אתה לשמירה יותר גדולה, ומאנשים שהיו קרובים לרבינו זצ"ל כבר צריכים לפקח בעינים פקוחות, כנ"ל.
אבל באמת יש עוד טעם בדבר, והוא מיוסד על פי דברי האר"י הקדוש, ולפי ביאור אאמו"ר זצ"ל בספרו "תלמוד עשר הספירות" (חלק ז' הסתכלות פנימית אות יט). שהרב נותן טעם לדבריו, מדוע בעולם הנקודים, מלך הדעת שהוא קומת כתר שהוא המלך הראשון, בעת השבירה נפל למטה יותר מכל המלכים? וההסבר הוא: משום שכל שהוא עב ביותר, הגם שהוא משובח ביותר בזמן שיש לו מסך - משא"כ כשנאבד לו המסך הוא גרוע ביותר, לכן נפל יותר למטה מכל המלכים.
ואפשר לפרש דבריו: אלו שהולכים בדרכי השי"ת, להם יש רצון לקבל כפול - הן לגשמיות והן לרוחניות, כמו שאמרו רזצ"ל. לכן אלו המקורבים שהיו לרבינו זצ"ל, בזמן שהיו נשענים עליו אזי היה להם מסך ועביות, מה שאין כן כעת שאין להם שום הכנעה ואין להם שום ענין לעשות מסך, אלא כל עבודתם היא רק איך להיות שיינע יודין או רבי'ס, אזי זהו עביות בלי מסך, וממילא יוצא כל מה שיוצא מהם, ואצלי הם חשודים על הכל ואין מי שיעכב על ידם וד"ל.
קיצרתי, מפני שאני לא רוצה שהם יהיו במחשבותי, כי ידוע לך הכלל: "במקום שאדם מחשב שם הוא". אלא מטעם שאני מכיר בך שאתה אוהב לדעת את האמת הוכרחתי להעלות על מחשבותי את העביות בלי המסכים, שהם מבחינת שבירת הכלים, אשר עדיין לא עלו על המסילה שיהיה באפשרות לבררם. וה' ירחם.
להבין את הנ"ל ביתר ביאור אתן לך דוגמא קצרה. הלא ידוע (עיין תע"ס ח"ג פ"ה אות ג) שלכל מדרגה ומדרגה יש בחינת אמצעי הנכלל משתי הבחינות ביחד. כמו שבין דומם לצומח יש אמצעי בשם עצי אלמוגים, ובין צומח לחי יש אדני השדה שהם בעלי חיים הקשורים בטבורם לארץ ויונקים משם, ובין החי למדבר יש קוף. אם כן נשאלת השאלה: מהו האמצעי בין אמת לשקר? מהי הנקודה שהיא נכללת משתי הבחינות ביחד?
וטרם שאבאר אוסיף כלל אחד. זה ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות, משא"כ דבר גדול יותר קל לראות. לכן בזמן שאדם עוסק במעט שקרים אין הוא מסוגל לראות את האמת איך שהוא הולך בדרך השקר, אלא אומר שהולך בדרך האמת, ואין לך שקר גדול מזה. והטעם הוא משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאין כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור שאם ירצה כבר באפשרותו לראותו, נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר - ז"א שהוא הולך בדרך של שקר - אזי רואה את מצבו האמיתי, היינו שהוא רואה את האמת בנפשו ועי"כ יודע איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזאת, שהיא נקודת האמת שהוא הולך בדרך השקר - היא האמצעי בין אמת לשקר, שזהו הגשר המקשר בין האמת לשקר, שנקודה זו היא הסוף של השקר ומכאן ואילך מתחילה דרך האמת.
ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול ורק אחר כך יכולים לבוא לשמה. ואפשר לפרש ע"ד הנ"ל, היינו: שלא לשמה נקרא שקר ולשמה נקרא אמת. ובזמן שהשקר הוא קטן, היינו שהמצוות והמעשים הטובים הם מועטים, נמצא שיש לו שלא לשמה קטן ואז אינו מסוגל לראות את האמת, לכן הוא אומר אז שהולך בדרך הטוב והאמת, היינו שעוסק בלשמה. משא"כ כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה - אז הוא מסוגל לראות את האמת, משום שעל ידי ריבוי שקרים נעשה אצלו השקר גדול, נמצא שהוא רואה באמת איך שהוא הולך בדרך השקר, ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו, היינו שאז הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה. ומהנקודה הזאת עוברים לדרך האמת, היינו לשמה. ורק כאן בנקודה זו מתחיל הענין ש"משלא לשמה בא לשמה", משא"כ מקודם הוא טוען שעוסק לשמה, ואיך אפשר לשנות את מצבו ודרכו?!
לכן אם האדם מתעצל בדרכי העבודה אין באפשרותו לראות את האמת איך שהוא שקוע בשקר. אלא על ידי ריבוי בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו אזי יכולים לראות את האמת איך שהולכים בדרך השקר הנקרא שלא לשמה. וזוהי הנקודה האמצעית בין אמת לשקר.