תוכן

ב"ה ו' עש"ק עקב פה לונדון יע"א - לכבוד החבריא שיחיו לנצח
והיה עקב תשמעון. ובילקוט: מצות שאדם דש בעקביו. ופירש אאמו"ר זצ"ל שענינו הוא אמונה, שזה דבר קל בעיני האדם ודש אותו בעקביו.
להבין את זה ביתר בהירות, נבאר מה שאמרו חז"ל (תנחומא עקב א) וז"ל: "והיה עקב", זה שאמר הכתוב, למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. יתברך שמו של הקב"ה שנתן תורה לישראל, שיש בה תרי"ג מצות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר: רבונו של עולם, איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה, שהן חמורות. ממה אני מתירא, מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת: הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. לכך אמר: למה אירא בימי רע וכו', וכתיב: גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, עכ"ל.
ויל"ה, ידוע הוא שיותר קל לקיים מצוות קלות ממצוות חמורות, שקלות פירושו שקל לעשותן וחמורות שקשה לעשותן, ומדוע הוא מפחד שמא עבר על מצוות שהן קלות לעשותן יותר ממצוות שקשה לעשותן? ואח"כ מביא המדרש היות שהיה מפחד מפני הדברים הקלים, לכן מסיים: "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב" - שהיה צריך זהירות ושמירה בכדי לקיים את הדברים הקלים יותר מבחמורים.
וי"ל, שענין קלות וחמורות - העולם קובע מה נקרא קל ומה נקרא חמור. והיות שהעולם דבוק בחיצוניות, לכן העולם יודע שעיקר מה שצריכים להזהר זה על המעשים, כי זה נגלה לכל, היינו שיש לכל אחד מידה ומשקל לראות כמה מעשים עשה ביום וכמה שעות היה עוסק בלימוד התורה. וחברו, כשרואה שהשני עושה כמה מצוות ויושב כמה שעות ולומד תורה הוא מכבדו ומוקירו, וח"ו כשאינו רואה מעשים טובים אצל חברו אז הוא כבר רואה שחברו בשפל המצב והוא כבר רחוק מתורה ועבודה. כי אינו יכול לראות רק מה שהוא בהתגלות. )ולהיפך) ולפיכך נקראים המעשים 'מצוות חמורות'.
וזהו גם לפי דעת האמת 'חמורות', כי כל ענין הקדושה הוא "נעשה - ונשמע", כי העיקר הוא המעשה, כי רק המעשה יביאו לידי השמיעה, שנקראת בחינת לשמה, כי על ידי שלא לשמה נבוא לשמה ובלי מעשים אי אפשר להגיע לשום מדרגה.
ולכן קבעו דעת העולם, היות והעיקר הוא המעשה וזה החמור ביותר - עשו בשביל זה את המחשבה, היינו הכוונה, לבחינת קלות ושפלות, היינו שלא כדאי לתת זמן ויגיעה לזה, כי עיקר הוא המעשה. והגם שאמת הוא שהעיקר הוא המעשה, אבל זהו רק מטעם הסגולה, זאת אומרת שעיקר העצה להגיע לשמה הוא המעשה. אבל משום זה עזבו העולם את התכלית הנרצה, שהוא לעשות לשם שמים. כי העסק בתורה ומצוות יש בו סגולה לזכך הגוף בכדי להגיע לשמה, אבל הם עזבו את המטרה והתכלית ועשו את העשיה לבחינת תכלית, וזהו אצלם חמור ביותר, ואת המחשבה, שהיא הכוונה שתהיה לשמה עשו לדבר קל, זאת אומרת שמי שרק עוסק בתורה ומצוות ואינו מתענין להתיגע שתהיה לו כוונה לשמה, נחשב אצלם שזוהי עבירה קלה, ולא כדאי להטריח את עצמו על זה כי אפילו שייגע את עצמו אף אחד לא יראה עד כמה שהוא נותן יגיעה בכדי שיכבדו אותו. כי דרך העולם היא רק שלא לשמה.
ובכדי שבתחילת העבודה ילכו העולם בדרך השלא לשמה, היה ההכרח שלא יראו את האמת, היינו שבכלל לא ישימו לב לזה, כי יחשבו שזה דבר קל שאין כדאי לעבוד עבורו. אחרת אם לכתחילה בעת שהאדם נכנס לעבודת ה' יראה את החומרה שבדבר, היינו כמו שאמרו חז"ל: "הלומד שלא לשמה מוטב שנהפכה שלייתו על פניו" - מי ירצה להכנס בעבודה.
והיות שאין דרך אחרת להכנס לשמה אלא דוקא "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ממילא היה צורך להסתיר האמת ולומר שעיקר החומרה שבדבר הוא המעשה והמחשבה לא כל כך חשובה.
וענין קל יש לפרש מלשון קלות - שלא כל כך חשוב, וחמור נקרא מה שהוא חשוב. ועוד יש לומר, שהוא מלשון קלון ובזיון, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד על הכוונה, העבודה הזו בזויה אצל האדם, היות שעיקר הכוונה צריכה להיות לזכות לאמונה ומטבע האדם להחשיב את השכל ולא מה שהוא למעלה מהשכל.
ובזה יש לנו לפרש המדרש, שאמר דוד: ממה אני מתיירא, מן המצוות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה, ואתה אמרת "הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה".
ויש להבין, מהו הפירוש 'אם עשיתי אם לא עשיתי', הלא הוא צריך לדעת אם עשה ומדוע הוא לא זוכר? אלא כנ"ל, שהקלות, היינו הכוונה דלשמה - זה אני לא יכול לדעת בבירור אם כוונתי היתה לשם שמים. כי במצוות החמורות, היינו על המעשים, אני יודע שנזהרתי בהם, היות שיש על זה דעת רבים שצריכים לשמור את המעשים. אבל על הכוונה, על זה אין לי דעת רבים, כי אין העולם נזהר בזה שתהיה הכוונה לשם שמים. לכן היה מתיירא שמא לא היתה כוונתו בסדר.
ועל זה מסיים המדרש: "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". היינו, שעל ידי הפחד שהיה מפחד שלא יהיה נמשך אחרי הרבים הסוברים שענין הכוונה גם אם היא אינה בסדר אין זה עון גדול כל כך, והוא עשה לעצמו שמירה וזהירות על עקב, היינו על הכוונה, שדעת העולם היא שהוא בחינת עקב - זכה לבחינת לשמה בקביעות על כל המעשים, שיתוקנו אצלו אפילו המעשים של העבריב.
וזה פירוש: "והיה עקב - מצוות שהאדם דש בעקביו". היינו, שדעת הרבים היא שאינו איסור ועון גדול כל כך אם אין זהירים בכוונה שתהיה לשמה, ועל עבודהיג זו נעשה אדם 'עבר ושנה', וזה נקרא שדש בעקביו ואינו שם לב לזה, מטעם כי דעת רבים מסיתהו.
אבל צריכים לדעת שזהו תיקון העולם, שלא יראה את האמת, כי לא כל אדם מסוגל ללכת בדרך האמת, כמו שאמרו חז"ל: אחד יוצא להוראה, ומשום זה אין מראים לאדם את מצבו האמיתי בדרכי ה'. היינו, שהוא תיקון שתהיה לו יכולת לעסוק בתורה ומצוות ושיחשוב שכל כוונתו היא לשם שמים, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם רואה חובה לעצמו", לכן האדם דן את עצמו תמיד לכף זכות.
משא"כ מי שרגיל בעבודה, ורוצה לראות את האמת בכדי ללכת בה, וכל חשקו הוא לתקן את מעשיו, אז כפי ערך תשוקתו לאמת, כן ממש באותו שיעור מראים לו מן השמים את שיעורו האמיתי איך שהוא מרוחק מענין עבודה דלשמה.
ומזה מוכרח הוא להיות בשפלות, כיון שהוא רואה ומרגיש את הרע שבקרבו יותר מכל בני דורו, כי כל העולם אין רואים את האמת איך שמונחים תחת שליטת הרע ובעבודה דלשם שמים עוד לא התחילו, והוא כן רואה איך שאין לו יכולת לעשות שום דבר לשם שמים, וממילא הוא מרגיש שנפרד מהקב"ה, ומרגיש בעצמו שהוא כמו מת כיון שנפרד מחיי החיים, וכיון שהוא מרגיש טעם מיתה ממילא הוא בתכלית השפלות, כי אין לך שפל ממת, ואז הוא צועק: טוב לי מותי מחיי, כי לכל הפחות לא אפגום בתורה ומצוות, היינו להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמי. כי אז הוא מרגיש שהוא משתמש בשמות הקדושים לצורכי חול.
ומשום זה, בשיעור שהולך בדרך האמת הוא נעשה שפל ממילא. לכן מי שמתגאה, זהו סימן שעוד לא זכה לראות את האמת, ובוודאי אין לך שפלות גדולה מזו כיון שמונח ראשו ורובו תחת שליטת השקר.
ויש שמתחכמים להתגאות בזה שהם רואים את האמת. היינו, אע"פ שרואה בעצמו שהוא כולו מסור לשליטת הרע ואין בכחו לעשות שום דבר לשם שמים, ורואה שיש לו רע יותר מבני דורו, מכל מקום הוא מתגאה בזה שאומר שיש לי מעלה שאני רואה את האמת, משא"כ אנשים אחרים אינם רואים את האמת איך שהם מונחים תחת שליטת הרע, וששים ושמחים הם בעבודה דתורה ומצוות אע"פ שבאמת זה שלא לשם שמים, משא"כ אני רואה את האמת. לכן הם מתגאים בזה ואין להם שום שפלות.
אבל זה דומה לקבוצת חולים שנכנסו לבית־חולים, והרופאים קבעו שכולם חולים במחלת הסרטן ל"ע. ורק לאיש אחד גילה הרופא ואמר לו: תדע בני, מה אני יכול לעשות לך כיון שיש לך סרטן ל"ע. ואדם זה ממילא מונח בדאגותיו וצרותיו שהוא יודע שנשארו לו רק ימים ספורים לחיות, ושהוא סוף כל סוף נידון למיתה, ואין לו מה לעשות רק להתפלל לה'.
משא"כ אלו האנשים שהרופא לא גילה להם שיש להם סרטן ח"ו, הם ששים ושמחים ונהנים מהחיים, וברגע שהמחלה לא מעיקה להם הם חושבים שתיכף הם יצאו מבית החולים ויחזרו לבתיהם ויעשו סעודת מרעים, כיון שמרגישים שהם כבר בריאים ושלמים.
ואז בטח שלא יעלה על לבו של האדם היודע שיש לו הסרטן להתגאות עליהם ולומר שהוא יותר חשוב מהם, היינו שיש לו יותר חיות ויותר שמחה מזה שהוא יודע בעצמו שיש לו הסרטן. כי אנו רואים בחוש שמי שיודע שיש לו מחלה זו כבר אינו דואג לשום דבר ואין מענין אותו שום דבר, כי רק דאגה אחת יש לו: איך להעביר את הסרטן מקרבו. וגם אי אפשר לשתף אותו בשמחת שאר החולים שאינם יודעים שיש להם מחלה זו, ומה שהרופא הוציא אותם מבית החולים זהו לא מטעם שהם כבר בריאים אלא מטעם שאין לרופא שום תרופה למחלתם, והם חושבים שהסיבה שהם יוצאים מבית החולים היא מטעם שהם בריאים.
כמו כן בעבודה דלשם שמים - מי שרואה שהרע שבקרבו הוא בכל תוקפו, שגילו לו משמים את האמת שאין לו שום תרופה למחלתו, אלא רק הקב"ה יכול לעזור לו, כמו שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" - אין לו שום מקום להתגאות בזה שגילו לו האמת ולאחרים לא, כמשל הנ"ל.
היוצא מזה, כי השפלות שהאדם מרגיש מעידה עליו עד כמה שהוא הולך בדרכי אמת. ורק אז כשרואה את האמת אז יש מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי רק אז הוא יכול לומר: ריבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי אינני רואה שום עצה שיכולה לעזור לי בכדי לצאת מאהבה עצמית ולזכות לכוחות דהשפעה ולאמונה בה'.
לכן הסדר הוא שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה שלא לשמה, ואחר כך הוא צריך להשתדל שיזכה ללכת בדרכי האמת ולבוא לבחינת לשמה.
וזה ענין הנאמר ביעקב וכמו שפירש רש"י: התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפילה ולמלחמה. ויל"ה על דרך הרמז, איך שייך שיעקב יתן דורון לעשו שבקרבו, ומה שייך לתת דורון לרע שבקרבו.
אלא כנ"ל, דתחילת העבודה היא בבחינת שלא לשמה, היינו, כשמתחילים לעבוד עבודת הקודש, אז מבטיחים לגוף שיהיה לו מעבודה זו הרבה דברים טובים שהוא יהנה על ידי זה שעוסק בתורה ומצוות. כי אומרים שיגיע לו 'שלא לשמה' באופן כללי, היינו שכל גוף יש לו תאוות אחרות, לאחד כסף ולאחד כבוד וכו'. שזה נקרא דורון.
ואח"כ תפילה, שהוא מתחיל להתפלל לה' שיגלה לו את האמת, ולראות את מצבו האמיתי איך שהוא מרוחק מעבודה דלשמה.
ואז מתחילה מלחמה, היינו שלא רוצה לתת לגוף שום תמורה תחת עבודתו בתורה ומצוות.
עד שמרחמים משמים ונותנים לאדם את המתנה - שתהיה לו אמונה, ויזכה להיות משמש את המלך, וירגיש כי רק עבור זה כדאי לחיות - שתהיה לו יכולת לומר כמו שאמרו חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
היוצא מכל הנ"ל, שהעיקר הוא המעשה, וזה נקרא דבר חמור, וזה נקרא שלא לשמה. ואחר כך צריכים להזהר על דברים הקלים, היינו על הכוונה דלשמה. והסימן לדבר הוא השפלות. כי מי שרואה את שפלותו אז הוא רואה שהולך בדרך המובילה לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא, שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה בעצמו. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים שכתוב: "אני ולא שליח"יד, כי כולם ראו שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.
וכשזוכין לעבודה דלשמה, בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזוהי רק מתנת אלקים ולא "כחי ועוצם ידי", ואין יד נכרי באמצע שתעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שפלותו, איך שלשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ - ובלי עזרתו ית' אין האדם מסכים לכך, ואין לך שפלות גדולה מזו.
ה' יעזור לנו שנזכה לשמש את המלך על דרך האמת. ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל