תוכן

משנת תרפ"ב – לא נודע למי
"ארבעה נכנסו לפרדס וכו'". כי קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד, כי הנשמות לא היו בבחינת נשמה. כי כל ענין שֵם, הוא ענין שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו להשיב פניו אליו. וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ותפארת, מה שלא עוררו אפילו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל-שכן שאין שייך לומר קריאת שם, שזה ענין אתערותא דלתתא באיזה צד. ולכן הוא בחינת אור פשוט, כי הכל בתכלית הפשיטות. והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה.
לכן נקראהו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, ומזה לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל א' ופשוט ומפורסם. והגם שבעלמין תתאין רואין ברשימו של אור הפשוט הנ"ל ב' חלוקות, היינו משום שחלק לבם של עצמם, בסוד "ואנכי איש חלק". מה שאין כן במקום הנ"ל, ליכא שום השתנות באיזה ציור שתצייר.
והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והי' הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו.
וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב.
ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן הי' מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.
ואם כן, תמה על עצמך, ואמור לי החילוק מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל שראה בחדשים האחרונים, ראה גם כן בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא הי' בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ואחר כך כשעמד בזה כל צרכו, הפך פניו לצד המזרח, ועיניו ולבו משים באור המאיר כלפי מזרח, ומה נשתנו אלו.
ואז בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' שנקרא בלשון חכמים "רמז" בלשון "ומה ירזמון עינך" (איוב טו, יב), דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו ומפחידו ברמיזת עין. והבן. והגם שהבן מלך אינו מבינו כלום ואין רואה כלום פחד הפנימי בטעמו הטמון ברמז הזה, מכל-מקום, מרוב דבקותו עם אביו, תיכף נשמט משם לצד אחר. וזהו סוד שנקרא פנים הב' "רמז".
ודו"ק היטב, אשר ב' פנים הנ"ל פשט ורמז, נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמו שאמרו המדקדקים שאין תיבה שלא יהי' לה שורש משתי אותיות שנקרא מקור התבה, כי מאות אחת אי אפשר להבין שום משמעות. ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעולם הזה, וגם פריה ורביה באה משורש הזה. והבן.
ואחר כך מתגלה והולך פנים השלישי שנקרא בלשון חכמים 'דרוש', וע"כ לא הי' כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל, אבל בפנים הזה, גורעין ומוסיפין ודורשין ומוצאים בסוד יגעתי ומצאתי, כנודע לך בעליל לעיניך. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים, מפני שיש שם אתערותא דלתתא, לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהי' בבחינת 'טרם יקראו ואני אענה' (ישעיה סה, כד), כי כאן הי' קריאה חזקה, ואפי' יגיעה ותאוה, וזהו סוד קברות התאוה'. והבן.
ואחר כך מתחיל פנים הרביעי שנקרא בלשון חכמים סוד, ובאמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא הי' שום תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל. ומכל-שכן שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן. אבל כאן הוא בחינת קלא בלחש, כמו אשה הרה המריחה דבר איסור, לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים היום ואיסור הוא כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.
ואין קושיה, דאם-כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים.
והתירוץ, זה סוד, כמו שכתוב (תהלים כה, יד) "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורין עד שלחש לו לשון מדברת כזאת "טרף נתן ליראיו" (תהלים קיא, ה) ולא טרפה, כמו שלגלג האי מינאה. והבן.
וזה התירוץ השגת מעצמך וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא. ודי למבין.

ופסוק זה כיון דאתיא לידן, אבאר לך אותו, שזהו גם כן קושיית המשורר, "סוד ה' ליראיו", ואמאי דיבר לשון כזה. כקושיית חז"ל שמצינו שהכתוב מעקם י"ה אותיות, לדבר בלשון נקיה כמו שכתוב (בראשית ז, ב) "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", עיין שם.
ועדיין אינו מספיק להמשורר תירוצך, כי הי' יכול ליתן להנשמות כל טוב ובלשון נקיה, וכמו שאמר לבן ליעקב (ע"פ בראשית לא, כז) "ולמה נחבאת לברוח ולמה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה ושירים וכו'", ודי למבין.
ועל-זה משיב המשורר דהיינו "ובריתו להודיעם". שזהו סוד חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא, דהיינו בפרטיות י"ג בריתות. כי אם לא הי' הסוד בדרך הזה אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא הי' נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא הי' הז"א מלביש לא"א, כנודע להבאים בסוד ה'. וזהו סוד "ובריתו להודיעם". וזהו סוד "אפי' תמה זכות אבות אבל ברית אבות לא תמו".

ונחזור לענינו שזהו סוד פ"ר פר"ד פרד"ס שזה סדרן וצירופם מעילא לתתא, ודו"ק. ועתה תבין ענין ד' חכמים אלו שנכנסו בפרד"ס, דהיינו פנים הד' שנקרא סד, כי להתחתון יש בו מן עליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים מוכללים בפנים הד'. וסודם, ימין ושמאל ופנים ואחור.
כי ב' פנים הראשונים הוא ימין ושמאל דהיינו פ"ר, והוא בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים פ"ר. וזה סוד שאמר בן עזאי על גב מעלה אחת שעמד בהר הבית "כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום".
וב' פנים אחרונים המה פנים ואחור, והוא ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, כי יפה דרש, כי על כל קוץ וקוץ דרש תילי תילים של הלכות. ואחור הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, ועל זה אמרו חז"ל (בבא קמא טו, ב) שאסור לגדל כלב בתוך ביתו כי תרבות רעה הוא.
וכל מה שנאמר עליהם הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה, זה נאמר באותו דור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כלן היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול, אלא אחֵר ראה לשונו של חוצפית המתורגם, ולכן אמר "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש ר' מאיר תלמידו של ר' עקיבא. אמת שהגמ' מתקשה האיך למד תורה, אבל אמרו כי רמון מצא ותוכו אכל וקליפתו (שהוא אחר) זרק, ויש אומרים שגם הקליפה תיקון [אצ"ל תיקן] בסוד העלאת עשן על קברו. ודי למבין.
ובזה תבין המימרא של אלישע בן אבויה, "הלומד ילד ככותב על נייר יפה", דהיינו נשמת רבי עקיבא. ו"הלומד זקן", אמר על עצמו, "כמו כותב על נייר מחוק".
וזהו ענין אזהרתיה בתמידות לר' מאיר עד כאן תחום שבת, שהבין בפסיעותיה דחמריה, כי לא ירד מחמורו לעולם.
וזהו ענין, שהריקנין שבישראל אין אש של גהנם שולטת ומלאים מצוות כרמון, ויש קל-וחומר ממזבח הזהב שיש עליה זהב כעובי אצבע, ואין אש העולה שולטת בו, מכל-שכן הריקנים שמלאים מצוות, ואתיא כמאן דאמר שהקליפה גם כן נתקנת.
ודע שר' אליעזר הגדול ור' יהושע הם גם כן מנשמות פ"ר כמו בן עזאי ובן זומא. אלא בן עזאי ובן זומא היו בדור ר' עקיבא, והם תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף. אבל ר' אליעזר ור' יהושע הם רבותיו. וזהו סוד שבמקום ר' אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט) שעשו על גבי תנורו של עכנאי, כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו פנים ג' כמו חול, שוויוהו בין חוליא א' שהיא פנים ב' ובין חוליא ב' שהיא פנים הד', וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים.
ור' טרפון ור' יהושע כחדא הם תלמידי ר' אליעזר הגדול, ור' עקיבא כמו נכלל ביניהם, דיום-טוב ב' לגבי יום-טוב ראשון כחול שוינהו רבנן, כי הדרוש לגבי רמז כמו שרגא בטיהרא. אבל חכמי דורו טמאו כל אלו הטהרות ושרפו אותן, ור' אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול הי' ר' יהושע, וכותלי בית המדרש יוכיחו, שהתחילו ליפול מפני כבודו של ר' אליעזר, ולא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע, וזהו הוכחה גמורה שאין שום ספק עוד שטהור הוא. אבל חכמים נטלו ר' יהושע באנפי נפשיה, ולא רצו לפסוק הלכה כר' אליעזר רבו. עד שירד בת-קול בבחינת ר' יהושע, דתלמידו הוא ממש. אבל ר' יהושע לא נתחבר למקומו, ואמר אין משגיחין כלל בבת קול, לא בשמים היא וכו'. ואז ברכוהו חכמים, כי נבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות ר' אליעזר הגדול. ור' עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו, כי מתו כ"ד אלף תלמידים שלו בימי ספירה (יבמות סב, ב), ולקה בארץ שליש בזיתים וכו' עיין שם.
והנה אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה היא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחוריים. משל למה הדבר דומה, שבבית אחד מונחים זיתים מרים לא יצלחו לכל, ובבית השני מונחת קורת בית הבד לא יכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה על גבי זיתים, ונעשה לו רכוש גדול של שמן. ונמצא שהשמן הטוב המתגלה הוא פנים, והקורה היא אחוריים ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלך אחר גמר מלאכתו.
והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו, אבל בשורשם נראו שניהם בבת אחת, כמו אדם שבא פתאום לבית הבד ורואה קורת בית הבד ומתחתיו קופה גדולה ורחבה מזיתים ושמן נשפע מהם להרוחה. כי בשורש, נראה הכל בבת אחת, ולכן נקרא, זה אחר, וזה טרפון. זה קורה, וזה שמן הנשפע תיכף על ידיה.
וזהו ענין שיצא לתרבות רעה, כי אחר שנגלה החפץ שהוא נשמת ר' טרפון, נשאר נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם.
וזה צירוף אותיות סוד, שס' הוא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר, וד' היא ר"ת של דרוש נשמת ר' עקיבא, כי הם הפועלים, והואו שבאמצע הוא ר' טרפון.