תוכן

ב"ה מ"ח למטמונים תשט"ו פעה"ק ת"א תו"כ - שלום וכט"ס לידידי מו"ה ... הי"ו ולמו"ה ... הי"ו
בתשובה למכתבכם, הריני להודיעכם שאין לי כעת מה להוסיף בכתב, אלא כמ"ש: "דבר אל בני ישראל ויסעו", שענין נסיעות ידוע לכם שפירושו הוא ללכת כל פעם ממצב א' למצב ב', שזהו ענין שינוי מקומות. כמ"ש אאמו"ר זצ"ל בפירוש הסולם )עיין הקדסה"ז אות קכט, קמ) על פסוק "יום ליום יביע אומר", וכתב שם שאי אפשר להיות יום אחר יום מבלי שיש מצב של לילה בינתיים, היינו שיש באמצע הפסקה, אחרת זה נק' יום ארוך ולא יום אחר יום, וסדר העבודה הוא דוקא יום אחר יום. "ולילה ללילה יחוה דעת", היינו שיש באמצע בחי' יום, עכ"ל בשינוי לשון.
וזה סדר הנסיעות. לכן אל תפחדו משום מצבים, רק כנ"ל - ויסעו, ללכת קדימה. ולכן בכל פעם צריכים להזרים זרם חדש, כמו שכתב לי ... במכתבו האחרון את הפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וד"ל.
דרך אגב אני מגלה לך את מחשבתי ורצוני, הגם שאין דרכי בכך, ובכל זאת יש לי רצון וחשק לגלות לך מה שעלה על רעיוני לחשוב על אנשי ... ולדעת מה ואיך הם מביטים עלינו, באיזה פנים, היינו או בסבר פנים יפות או בעזות פנים. וארשום לכם במכתבי זה איך שאני מצייר לי את הציור של אנשי ... ומה שאני מתאר לעצמי. ואע"פ שלא תארתי את עצם דמותה של ... ובכל אופן מה שאני חושב אני כותב לכם. כי כעת אני משתחרר מעט מטרדותי הפרטיות והכלליות, ולוקח לי שעת הפנאי, ומרים את ראשי להסתכל במחזה אשר מתרחש שם. אזי כאילו אני רואה שם שלשה סוגי אנשים, שהם שלש צורות ודמויות המלובשות בשלשה סוגי גופים.
א'. יש חלק גדול, כמעט רובא דרובא, אע"פ שאני חושב שהם חושבין עלינו רעות או טובות, או שמכבדין אותנו או שמזלזלין בנו - לאמיתו של דבר אנחנו בעיניהם למטה מכל בקורת, היינו שלא חושבין עלינו שום דבר ולא מרגישין בנו, וכאילו שאנחנו לא נמצאים בכלל בעולמנו זה אתם יחד בכדור הארץ. ואפילו שהם שומעין באיזה מקום ובאיזה זמן שיש מציאות כזו הנק' חסידי הרב אשלג זצ"ל, אבל מה זה מענין אותם, הם טרודים כל היום בפרנסתם, הן מבחינת התאוה והן מבחינת הכבוד והן מבחינת רוחניותם, ואין להם שום צורך להסתכל על דברים של מה בכך כמו אנחנו שאנו רק קומץ קטן של אנשים, ובפרט ששמעו שיש מחלוקת בתוך הקומץ הזה, ו"אין הקומץ משביע את הארי", היינו שהקומץ כל כך קטן ובלתי חשוב בעיניהם שיתן להם שביעה וסיפוק נפשי אם יכניסו אותנו בתוך מוחם ומחשבתם בכדי להחליט עלינו הן לטב והן לביש, שכל כך אנחנו בעיניהם כנחות דרגה, פשוט למטה מכל בקורת, שאפילו רגע קט לא כדאי לבזבז עלינו זמן. ואפילו שאני חושב שהארי הזה חושב עלינו כל מיני מזימות, אבל לא דובים ולא יער, אלא כנ"ל.
סוג הב', המה אותם האנשים שמכבדין אותנו ואנחנו כבר תופסים אצלם מקום מציאות בעולם, שהם כבר מסתכלים עלינו כמו על אנשים בעלי ערך ובעלי צורה ובעלי שיעור קומה, והם כבר עושים לנו הטובה הגדולה ביותר בזה שהם מקציבים לנו מקום וזמן במוחם ומחשבתם בשעת הפנאי, והם כבר מעיינים בנו ונותנים תשומת לב לעקוב אחרי עמדתינו ופעולתינו, בכדי לראות ולקבוע אם באמת אנחנו אנשים בעלי מדות טובות וישרי לב שכבר צריך לבקרנו ברוח של בקורת אם באמת נמצא משהו אצלינו.
וכשהם עושין חשבון לנפשם, אזי הם רואין שסוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה למעלה מגבול האנושי הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם, ובטח שהם אנשים אמיצי לב בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך.
אבל יחד עם כל החשבונות שעשו לעצמם, כשמתחילים להסתכל על עצמם, היינו לפי הדעות הקדומות ונגיעות עצמיות מבחי' התאוה והכבוד, אזי המה נאלצים להחליט כולם פה אחד - ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו וכל אחד רוצה לבלוע את חברו חיים שאולה - מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד.
ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעור עיני חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה, והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותנו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו.
ובכדי לפטור את עצמם אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנין על זה מרץ וכח ומח בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכח להראות להם את האמת.
ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שלבם חפץ - ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבין מזימות של הרס וחורבן להעתיד שלנו, והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיבם יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם שלא ישאר זכר מהם.
ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף יישר־כח בזה שמכבדין אותנו ומחשיבים את עמדתנו, בזה שאומרים לכל הפחות שיש משהו שצריכים לבטל, ז"א שלא להשגיח בזה שהם מבטלין אותנו כעפרא דארעא - אבל עכ"פ אנחנו איזו מציאות כל שהיא, משא"כ אנשים מסוג הא', שאין להם שום חשבון וחשיבות כלפינו וסבורים שלא כדאי לשים לב בכל מה שמתרחש במחיצתנו, והם לא מתפעלים מהחולשה שבנו בזה שאנחנו חושבים שהם עוקבים אחר מעשינו ומשום זה אנחנו מונעים את עצמנו מלעשות כמה פעולות שמא יהיה זה שלא לרצונם, וזה גורם לנו הרבה פעמים שאנחנו בורחים משדה המערכה מפני הפחד של אנשים מסוג הא', ואליבא דאמת אין אף אחד מהם שישים לב ויחשוב משהו עלינו. ואולי זה כמו שכתוב: "ונסתם ואין רודף". לכן כדאי לנו לשמוח עם האנשים השייכים לסוג הב', שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה ח"ו.
וסוג הג' - אני מוצא שם אנשים דורשי טובתנו ושלומנו, אבל במתי מעט, היינו מיעוט רבים שנים. ואני מכנה אותם בשמותם בראשי־תיבות בֹּשְׂמָ"א, היינו ב... ש... מ... א...ח שבלשון הקודש הם מכונים בֹּשֶׂ"ם ובלשון תרגום בֹּשְׂמָא, שתרגום הוא בחי' אחוריםט, ז"א שהם צריכים לזכות לאור הפנים, שיהיו כל מעשיהם בקדושה הנקראת לשון הקודש.
ומה עלי לעשות בזמן שאני רוצה לתאר ולצייר את אהובי נפשנו הנמצאים ב... אזי אני מרגיש ש... היא עיר הומיה, שסוג הג' הנ"ל המלובשים בשני גופים, נמצאים מעורבים במערבולת ומשוטטים בין כל הרצונות והדעות המלובשים בגופים אחרים, היינו בסוג א' וב', אזי קשה לי למצוא אותם, היות שהם נמצאים כמו בערמה גדולה של קש ותבן, ואיך אפשר למצוא שתי פנינים יקרות שהם שתי חיטים שהם בטלים ברובא דרובא. והגם שהדין הוא ש"בריה אפילו באלף לא בטיל", אבל הם צריכין להחזיק מעמד ולצעוק ככרוכיא שהם בריה מלאה חיות.
ומזה נבין המשל המובא בחז"ל: שהקש והתבן והחיטה מדיינין זה עם זה בשביל מי נזרעה השדה. וטענתם של הקש והתבן נראית כל כך צודקת עד כדי כך שאי אפשר לשכנע אותם ויש לפעמים פחד שהחיטה תכנע תחת שליטת הקש והתבן. שהקש והתבן טוענים: הלא אנחנו הרבים, ואתם החיטים כאין וכאפס נגד הגדלות שלנו, אנחנו בעלי קומה ואנחנו נולדנו טרם שאתם באתם לעולם, ז"א שבזמן שאתם לא הייתם שום מציאות אנחנו כבר היינו גדולים בעלי צורה ונראית גדלותנו לעין כל, ומרחוק אנחנו מרהיבים את העין שאנו נותנין יופי לכל השדה. משא"כ אתם החיטים כל כך קטנים ונסתרים ורק בתשומת לב מיוחדת כשמתקרבים אליכם אזי יכולים לראות אתכם. על כרחך זהו מפני חוסר יכולתכם. משא"כ אנחנו נותנין מקום ומקלט לאנשים עיפים התועים בדרכים ואין להם מקום להניח את ראשם, אנחנו לוקחים אותם במחיצתנו ומכסים אותם מפני הרוחות וחיות רעות שלא יראו אותם. ומי יכול להנות מכם?
"וכיון שהגיעה זמן הגורן אזי כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה". מאחר שהקש והתבן אינם ראויים יותר אלא למאכל בהמה ואין להם שום תקוה שיהיה להם יותר גדלות מכפי שיעור הגדלות שהם נמצאים עכשיו, משא"כ החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה'. וכל הזכות שיכולין לזקוף על הקש והתבן הוא בזה שהם המשמשים להחיטה, שהם גדלוה והיניקוה, ז"א שלקחו מזונות מהאדמה והעבירו את המזונות לחיטה, וחשוב הוא להם לעול ולמשא שהחיטה היתה רוכבת על שכמם של הקש והתבן וחשבונם כעבד המשמש למלך וכשפחה המשמשת לגבירתה.
אבל לפני זמן הגורן, היינו לפני הגמר, אין ביכולת להבהיר את נכונות וכנות המציאות כשהיא לעצמה, אלא כל אחד בשלו, היינו שכל אחד טוען לפי הרגשתו. ולהתחשב עם האמת בלי להשגיח אם זה יגרום איזה שפלות ואי נעימות זה לא דבר פשוט כל כך, וזאת יכול לעשות רק מי שיש לו יכולת לפצל כל דבר לפרטים רבים עד להוציא כאור צדקו ואמיתותו של הדבר, ולזה צריכים זכיה מן השמים שלא להלכד ברשת של אהבה עצמית ולהסחף בזרם השוטף של הכלל כולו.
היוצא מכל הנ"ל, שקשה לי למצוא אתכם כשאתם לבדכם בלי שום עירוב מרצונות ודעות אחרות, היות שכולם מסתירים אתכם, כנ"ל מהמשל של החיטה.
אבל מצאתי עצה לנפשי, כדוגמת זמן הגורן הנ"ל. שרק בלילה אחר חצות, שאז רוח הלילה נושבת ומפזרת את הערמה של הקש והתבן וכולם מונחים שטוחים על פני השדה כפגרים מתים, היינו על מטתם בתרדמת השינה, אזי יוצאים לחפשי ב' החיטים ושוברים את לבם לאביהם שבשמים ונכנסים לתוך שלהבת אש התורה עד אור הבוקר עד שהגיע זמן התפילה, אז נפשם יוצאת בדברם דברי אלקים חיים, אזי אני חושב שהזמן מוכשר להשתעשע עם הפנינים היקרים היוקדים כרשפי אש להכלל בכלל ישראל בעזרת צור גואלו, ומי יתן ה' וד"ל.
וארשום עוד כמה דברים אחדים בעניני אהבה. זה ידוע שאין אור בלי כלי, ז"א לכל תענוג מוכרח להיות איזה לבוש שאור התענוג יתלבש בו. ונקח לדוגמא בעת שהאדם רוצה לרכוש מעט כבוד היינו שיהיה מכובד בעיני הבריות, אזי מדרגה ראשונה שלו היא הבגדים שלו, שיתלבש במלבושי כבוד, כמאמר רז"ל: ש"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותא". אזי הסדר הוא, שמוכרח לתת סכום יגיעה עד שישיג את הלבוש היקר, וגם אחר כך שכבר השיג את הלבוש מוטל עליו חוב גדול לשמור אותו מכל מזיק ופגע, היינו, כל יום הוא צריך לנערו מהאבק שלו, ואם קיבל איזה כתם ולכלוך הוא מוכרח לכבסו ולגהצו. ובעיקר הוא צריך לשמור אותו מהמזיק המסוכן ביותר הנקרא עש, ואם אכנהו בלשון יידיש - הנקרא מוֹל, שזהו מין יתוש קטן שאי אפשר לראותו. והתקון הראשון הוא שלא לבא במגע עם בגדים ישנים, וגם יש סגולה נפלאה הנק' בלע"ז "נפתלין" והתרופה הזו משמרתו מהמזיקים הנקראים מולים. וכשיש לו הלבוש אז מוכן לקבל בתוכו את אור התענוג המלובש בבגדי כבוד.
וכמו כן בעניני אהבה: בכדי לזכות לאור אהבה גם כן מוכרחין למצוא לבוש בכדי שהאור יוכל להתלבש בו. וגם בהלבוש הזה נוהגים אותם תנאי השמירה, היינו להזהר 'מאבק' לשון הרע, ובפרט מהמזיק של היתוש הנקרא מולי, שענינו אנשים בעלי צורה ופיהם רק בשמים, שאתם חושבים שכבר 'מלו' את עצמם מברית המעור והלשון ומערלת הלב, ובתוך תוכם נמצא המזיק שיכול להזיק לכם, ואי אפשר לשמרו ]- להשמר ממנו[ משום שכולו נאה וכולו יפה.
לכן היתוש הזה יש לו צורה קטנה, שמבלי תשומת לב מיוחדת אי אפשר להבחין בהמזיק הזה המגיע מהנימולים האלו שהם יכולים לקלקל את הלבוש היקר הזה. וזה ידוע שהמול הזה מזיק ביותר לבגדי צמר, היינו אותיות מרץ, שמקלקלים את המרץ של העבודה. ויתוש, מלשון "ויטוש אלוה עשהו", ובלשון תרגום: "ושבק פלחן אלהא דעבדיה".
מנהג העולם הוא, למי שיש לו בגד יקר של צמר אסור לו לבוא במגע עם לבושים ישנים. היינו, שצריך לשמור שלא לבוא במגע עם "אלטע חסידים", שהם מקלקלים את המרץ כנ"ל מאחר שהם כבר לא מסוגלים לעבודה לכן כל דבריהם הם אך ורק להחליש את המרץ. ואפילו מי שיש לו לבוש חזק של אהבה שהוא דומה לעץ, היינו שיש לו בחי' עצמיות, גם כן יש לו להזהר מהמול הזה, כי אם המול הזה נכנס בהעץ גם כן יכול להזיק, כמו שאנחנו רואים שהעץ מתפורר ונרקב מחמת המול הנכנס בתוכו.
והתרופה היחידה היא נפתלין, מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי" שאונקלוס מתרגם לשון תפילה, היינו להתפלל לה' שהמזיק הזה לא יהיה לו רשות להכנס בתוך לבושו.
ובלבוש של כבוד צריכים להזהר שאם יש עליו נוצות של תרנגולים צריכים להסירם, וגם לא להכנס עם הלבוש במקום שנמצאים נוצות של תרנגולים. ובלבוש של אור האהבה זה מתפרש: נוצות מלשון ניצים, היינו מריבות של תרנ־גולים. היינו, מהרננות והרינון של אנשים שהם עדיין בגלות, שהם גולים מדרך האמת ומשועבדים לאהבה עצמית, וכל הרינון וההלל שהם מראים בעת התורה והתפילה שלהם הם גורמים ריב בנפשכם, שאתם מתחילים לעשות מלחמה בדעותיכם עם מי האמת והצדק, וזהו מקלקל ומלכלך את לבושכם המסוגל שישכון בו אהבה. לכן עליכם להזהר לא לבא במקום נוצות של תרנ־גולים, כדי שלא תהיה לכם אחר כך עבודה לנקות את עצמכם מהנוצות האלו.
ואנחנו רואים, שאצל אנשים המתיגעים לרכוש את אור הכבוד - אם לא שומרים את הלבוש כדבעי, אזי כשיוצאים החוצה תיכף החיצונים מתאחזים בלבושיהם בזמן שהם רואים שאין להם לבוש יפה וראוי המתאים לכבוד הבריות, היינו שהבריות יראו שהוא מקבל עליו מרותם; והוא משועבד לאלו האנשים העומדים מבחוץ עד כדי כך שהוא מוכרח לתת יגיעה רבה הן בהשגת הלבושים והן בשמירת הלבושים, וכמו כן באופנה, היינו צורתן ואופן הלבשתם - הכל בדיוק לפי טעם הבריות האלו שהוא עומד תחת מרותם. ז"א שדוקא מאלו שהוא מקוה לקבל מהם כבוד, לאלו הוא מוכרח לעבוד ביגיעה רבה למצוא חן בעיניהם ושהם ישפיעו לו את אור התענוג המלובש בלבושי הכבוד.
ואם ח"ו לא ישמש להם כל צרכם אזי הוא יכול לבוא ח"ו לתוצאות בלתי נעימות, היינו שלא די בזה שלא ישפיעו לו את הכבוד מה שהוא דורש מהם, אלא להיפך, שכולם יבזוהו וישפילוהו וישפיעו לו הרגשה של נחות דרגה. וההרגש של נחיתות ישפיע עליו שקודם תבוא לו בחי' עצבות, ואח"כ בחי' עצלות, ואח"כ ירגיש שכל העולם חשך בעדו ואין רואה שום תקוה בחיים שיהיה לו מקום לשאוף תענוג, ורק עצה אחת הוא מוצא לנפשו - ללכת הביתה ולעלות על המטה וישטח את עצמו מלא קומתו בשכיבה ויתחנן במר נפשו ויקוה שתתקבל תפילתו, היינו שמצפה שמלאך השינה שהוא אחד משישים ממיתה הוא ישפיע לו את אור התענוג של השינה. ז"א שרק לתענוג כזה הוא יכול לקוות.
ואם ח"ו מלאך השינה אינו מרחם עליו, ואינו רואה לעצמו שום תרופה, אזי הוא נמצא במר נפשו ואין לו אז עצה אלא לקבל תענוג מהתרופה המקובלת אצל אנשים מיואשים שהם רוצים לשפר את עצבונם, אז הולכים ולוחמים עם היצר של הרוצה בקיומו, מתגברים עליו, וממשיכים תענוג מהמלאך הנקרא "מאבד את עצמו לדעת", ז"א שהם מרגישים שרק המלאך הזה יכול להוציאם ממר נפשם. ובטח שיכולים להבין שתענוג מהמלאך הנ"ל גם לא משיגים בלי יגיעה ויסורים נוראים ובמלחמה נפשית עצומה ואיומה.
לכן "חכם עיניו בראשו" ויודע ורואה מראש מה שיכול לרכוש ומה שיכול להשיג אם לא ישמור את חוקי ותנאי אנשי דורו, ז"א כל מה שהאנשים החיצונים מחייבים אותו הוא מוכרח להכנע ולקבל על עצמו את כל מה שדורשים ממנו, אחרת הם יענישו אותו תיכף בעוה"ז, ז"א שהשכר והעונש מגולים בעוה"ז ולא צריכים לאמונה למעלה מדעת.
ומזה נוכל להבין מקל וחומר: בכדי להשיג את הלבוש שילביש את אור התענוג של אהבה, שהלבוש הזה עשוי מחומר עדין מאד - עד כמה ובאיזה שיעור זהירות ושמירה יתירה ותשומת לב מיוחדת צריכים בכדי לשומרו מהחיצונים, שלא יתאחזו ויקלקלו את הלבוש היקר הזה שנקנה ונרכש על ידי יגיעה ודמים תרתי משמע.
עכשיו אבאר לכם איך ובאיזו צורה אני מתחיל להשיג את הלבוש של אהבה.
הנה הסדר של עשיית לבוש מתאים, מוכרחים מקודם לארוג חתיכת סחורה [- בד], היינו שלוקחים חוטים ונותנים שתי וערב ביחד, שעל ידי השתי וערב מתרקמת חתיכת בגד. לכן גם אני לוקח נימא [- חוט] של שתי בתוך נימא של ערב, 'נימא' מלשון "נימא בה מילתא", 'שתי' מלשון תשי - "צור ילדך תשי", היינו שאני מתחיל לפעול עם כח הזכרון שלי, ותיכף עולה בזכרוני שחברי דיבר עלי דברים לא טובים, שהדיבורים האלו הביאו לו אח"כ שעשה לי מעשים לא טובים, שהנימא הזו מתשת (נימא של שתי) את הידידות והרעות והאחוה. ואח"כ עולה ברעיוני נימא של ערב, היינו ששמעתי שחברי דיבר עלי דברים טובים שהביאו לו לעשות מעשים טובים שהם ערבים ומתוקים לחיכי, ז"א שאני שומע ורואה שחבירי פונה מכל עסקיו וחושב ופועל רק לטובתי כדי שיהיה לי תענוגים ערבים. ואז משתי הנימות האלו נעשה אצלי ערבוביה, שאני לא יודע מה להחליט ולהגיד, או שהאמת היא כדברי השתי או כדברי הערב.
וזה ידוע שכל מה שנמצא בעולמנו זה הוא בצורת חיוב ושלילה: ימין ושמאל, אמת ושקר, אור וחושך, ישראל ועמים, קודש וחול, טומאה וטהרה, רע וטוב. והוא לסיבה שאי אפשר להבחין טעם בטוב - אם לא מרגישים טעם המר ברע. וזה ענין מה שאמרו רז"ל: "להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים", שענין פרע מלשון "ופרע את ראש האשה", היינו, שמהרשעים יכול לקבל עזרה בכדי לגלות את הטעם וההרגשה האמיתית בשכר הטוב של הצדיקים.
ומשום זה בעת אריגת הבגד אני עומד ומשתומם ומחכה לפסק הדין שיוציא את עוני השכל המלובש בי. והיות שאני עסוק עכשיו באריגת לבוש של אהבה בכדי שישכון שם אור התענוג, לכן אני כבר משוחד ואני נוגע בדבר, לכן אני מחליט כדברי הערב, שהתורה רמזה לנו ש"השוחד יעור עיני חכמים", א"כ כבר לא חשוב לי אם האמת היא כפי בחינתה עצמה אלא חשובה לי המטרה שרצויה לי עכשיו בזמן זה, היינו בזמן התרקמות לבוש של אהבה. אז כבר יש לי קו מכריע באמצע, ז"א שתמיד המטרה היא היא המכרעת בין ימין ושמאליא.
אני מוכרח לקצר מפני שהחג ממשמש ובא. ידידכם ברוך שלום הלוי
ואחר שכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים.