https://search.orhasulam.org/
אגרת ז'
תוכן
מיום יז' תמוז תרפ"ב – לר' משה מרדכי שולץ
ב"ה שבעה עשר בתמוז בפר"ת קרתא דשופריא
לעצמי ובשרי משה מרדכי ירום הודו ותפארתו
עתה באתי למענה למכתבך מל"ג בעומר בצירוף מכתבך מן טו"ב סיון שהשגתי אתמול. ולכן עכבתי מלענות למכתבא דל"ג בעומר, מחמת שקויתי שתודיעני סדר שמות קבועות בינינו, כדי לגלות על ידם מחשבותינו שבלב, אבל השגתי טענת איני יודע... ולכן גם עתה לא אוכל להרחיב במילין מחמת יראתי שלא תכשל בההבנה, ואחכה לכתוב השלישי אולי אכריע מביניהם לשון ברור להודיעך אשר בלבבי ולא אחטיא המטרה .
וכואב לי על זמן מרובה שהוצאתי בכדי ולמפח נפשי, בשלשה מכתבים ארוכים מן ב' משפטים בך' שבט, ושמה רשמתי לך שיר יפה לעבודה המתחיל: "אכן תדבק לשוני לחכי, כל עצמותי ציחו שמן, ומפועל ה' כל שיצוי, וחייתו כל-בו יאומן וכו'". ומכתב שני מן ו' תצוה עשרה באדר, שמה ביארתי מדרש פליאה דשאל שר אחד לר"א מי יתפוס המלכות אחרינו, ור"א הוציא לו נייר חלק וכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו" (בראשית כה, כו), אמר האפשר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. ובארתי האמת המופלא בדברים הללו. ומכתב השלישי מן ג' ויקרא, שמה ביארתי את הפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בכיצד מרקדין לפני הכלה (כתובות טז, ב), גם שיר אמיתי קולע אל המטרה המתחיל: "הכר נא למי החותמת, שאלה היא לכל בני ירד, וליקוד אש העלמה מוצאת, כבן עולה או כבת מרד".
ואיני מוצא בהם שום עון בהם שגרמו את אבידתם, זולת שהית יכול להבין בהם שלא כהלכה מחמת חסרון לשון ברור בינותינו. אשר על כן מצוה גדולה להפיל את חומת ברזל הזו המפסקת בינינו אשר לא ישמע איש את שפת רעהו כדור הפלגה (בראשית יא, ז).
וממך השגתי שבעה מכתבים רשומים מן כ"א חשוון, ומן ח"י כסלו, ומן כ"ג טבת, ומן ז' שבט א' בשלח, ומן ח' ניסן, ומן ב' שלח, ומן טו"ב סיון. ומה שהתרעמתי במכתבי מו' במדבר שכתבת לי מכתב אחד לעומת ששה מכתבי, שכן הי' בעת הלז המעשה, שמכתבו מן ב' שלח עדיין לא השגתי, ומזמן ז' שבט א' בשלח עד ו' במדבר שהייתי עומד בו, לא השגתי זולת מכתבו מן ח' ניסן, שאנכי כתבתי במשך זמן הלז ששה מכתבים, וזהו תרעומתי אליך על "האהבה המוסתרה" שתוכחת מגולה טובה הימנה ופשוט הוא.
ומה שהוכחת באריכות מכתבך להראות בעליל שאדני אהבתינו מיוסדים על "אהבה מוסתרה", והעלית מזה סוף דבר ברור לדעתך שאין לחוש כלל לכל קושיותי שהקשיתי עליך. וזה לשונך מלה במלה: "אמנם אני איני חושש כלל לקושיתך, ממני עליך וממך עלי, כולם בטלים ומבוטלים, וגם אתה לא תחיש כלל ולא תביט למראה הפנים, אלא לגילוי הפנימי שבלב, כדרך האוהב המסתיר כל מחשבות הרבות שעוברים בתוך לבו ועושה מקשה אחת חזקה וטובה לדחות ממנו כל המקשאות והחריפים והשומים והבצלים. ולא כוונתי במבוקשי זה כדי להרבות האהבה או שלא לבטלה, כי אהבה במקומה עומדת, תמה ושלמה ובלי שינוי כלל, שעליו אין להוסיף ולא לגרוע, אולם כדי שלא תמצא בצער בחנם ולמה ועל מה? ובצערך אתה תוסיף על צערי, שבודאי אינך רוצה בצערי, לכן רמזתי לך ב' הטעמים האלה כי המה אמת ופשוטים", עכ"ל.
ומה אעשה אם לא אוכל לכחד האמת אפי' בשעה שהיא מר, לכן אומר לך האמת שעדיין אין נוחה דעתי כלל מכל פטומי מליך, ואם יש לך צער מזה, מכל מקום האמת אהוב לי ביותר מהכל, וכתוב (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה דסני לך לחברך לא תעביד" (שבת לא, א), ואיך אשאיר אצלך "דבר מתוק" אם אינו אמיתי, השנוא לי מאוד, וחכי יקיא אותו כלה כלה יגרש אותו, ובפרט בענין החשוב שבחשובים שנקרא אהבה שזהו קשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמו שכתוב "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמו שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה", וזה תחילת הישועה וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא כל האהבה שהיה מקודם מוסתרה בלבו, כידוע לך למדי.
ולכן מחויב אנכי לגלות לך הפגמים שטעמתי בב' הטעמים שלך: בטעם הא' מצד חוט המשולש הנעלה באין ערך על אהבת ריעים דעלמא, טעית מאוד במשל הזה להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית לאהבת ריעים התלויה בדבר שעומד להבטל בהבטל הדבר. ובטעם הב' הוספת חטא על פשע להסתייע באהבתינו מצד אהבת ההשתוות הטבעית המצוי עמנו במדה מרובה, ותמה אנכי 'מרא דאברהם תלי תניא בדלא תניא', כי אהבתינו שורשית נצחיית הוא תולה על אהבת ההשתוות הטבעית שאפשר להבטל, ו'כשל עוזר ונפל עזור' (ישעיה לא, ג).
ואני באחד ומי ישיבני, ואומר לך: אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחניית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו שזהו גם כן שורשית בלתי תלויה בדבר.
ובא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב ביותר לאביו ואמו, כי מגלין אליו אהבה ביותר מאבא ואמא שיש להם בנים מרובים. אבל במציאות אין כן, ונהפוך הוא, שאם אבא ואמא נקשרים לבניהם בחבלי אהבתם ביותר, אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו "שנכבה מלב הבנים כל רגש האהבה", שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא.
וטעם הדבר הוא פשוט, כי אהבת אב לבנו הוא שרשי טבעי, וכמו שחושק האב שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו. וזהו החשק המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחינת יראה, דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור ואפי' דקה מן הדקה, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור דק מן הדק באין נבדק. "ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, והבן מתאמץ גם כן לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו.
ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו בשיעור גדול ושלם. דהיינו, שאהבת לב מהאב נגלה להבן בשיעור שלם שעליו אין להוסיף ואין לגרוע, ואז רואה הבן בלב אביו בחינת "אהבה חלוטה", רצוני לומר שהבן אינו מתירא כלל שמא יקטן אהבתו, וגם אין לו תקוה שיתרבה עוד אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה". ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו. ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, ממש בערך הזה יכבו גם כן ניצוצי "אהבה השורשית" שנחקק בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני קרוב לשנאה ח"ו, כי כל מעשים טובים שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו כלפי החיוב מצד אהבה חלוטה שנבלע באבריו. וזה סוד הכתוב (בראשית לב, יא) "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכו'", ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא.
ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים, על כן אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי 'לא חפץ רשע הוא' (תהלים ה, ה) ח"ו, ואדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות. כי עיקר הנרצה מעובדי ה' היא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמו שכתוב (ברכת אהבה רבה): "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, היא ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל.
ואם כן איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו. וזה סוד שהלביש הקב"ה נשמה בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, תיכף טבע החומר לכבות כל רגשי אהבה הקנוי לו מכבר.
ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה מצד השכל, ומכל מקום אפשר עוד להוסיף באהבה. ובאם שלא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט. וזה סוד "והארץ לא תמכר לצמיתות וכו'" (ויקרא כה, כג). וכל זה דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר לאחרית הימים בע"ה בקרוב.
עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך "שאהבתנו תמיד במקומה עומדת באין להוסיף ואין לגרוע". אבל סוף דבר היא שרוחנייתנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור. לכן אדרבה, אם אתה מרגיש אהבתינו על צד השלימות בהחלט, מחויב אתה עתה להתחיל במעשים בפועל "לגלות אהבה", מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה בשלילת שום יראה, ובדרך זה מתרבה החשק ומתרבה הכפלים שבאהבה שנקרא פריה ורביה.
והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (בבא בתרא קלא, א), ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה. ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, היא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה ויוסר הטרדה, אז תסתכל בלבביך ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה, והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתינו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה.
וכל זה כתבתי להודיעך את דעתי הישרה, כי איך אכחד ממך דבר אמת. אבל לא נעלם כלל ממני שדברים הללו אינם מיושבים על לבך דהשתא, והמה יגעים וארוכים לך ולהג בשר. אבל שמעני ויטב לך כל הימים, כי אין חכם כבעל ניסיון.
לכן איעצך לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה בינותינו, והגם שהשכל מכחיש ציור בזה, אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה ואינו מוסיף, גם זה כמו גריעותא יחשב. דומה כמו איש הנותן מתנה גדולה לרעהו, בטח אהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה אינו דומה לאהבה הנשארת בלב לאחר מעשה, וכמו כן הולכת ומתקררת יום יום עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ובטח ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות, וזהו כל עבודתינו, לגלות אהבתינו בקרבינו בכל יום ויום ממש שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובה על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא יהיה נוגע בחושים שלנו כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ועל זה צריך תחבולות גדולות וערוכות לעת הצורך.
וזה סוד הכתוב (ירמיה לא, כח) "בימים ההם לא יאמרו עוד האבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהנה", כי כל אוכל הבוסר תקהנה שיניו. פירוש, שכל עוד שלא באו לידיעה הנ"ל שלגילוי אהבה צריכים, לא יכלו לתקן חטא אביהם, ועל כן אמרו "האבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהנה", ודו"ק.
אבל אחר שבאו לידיעה הנ"ל, אז תיכף יזכו לתקן חטא אביהם, וכל פגם שימצאו ידעו כי יחטאו בגילוי אהבה כנ"ל, ועל כן כל יום ויום יהי' בעיניהם כחדשים כבפעם הא', שבשיעור גילוי אהבה דאותו יום ימשכו האור עד לחוש, ואם ירגישו מיעוט בחוש, היא מתוך אכילת בוסר דאותו יום, כי לא גילו באותו יום שיעור אהבה כל צרכן ואכלו טרם גמר בישול, ועל כן נמעט מחושיהם, כי לא שוה כבפעם הא'.
ועיקר הדברים היא הלכתא למשיחא, אבל נוהגים גם בעולם הזה. כי באימוץ הלב לגלות אהבה בינו לבוראו ית', הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד 'כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' (שמות כ, כא), ובהרבות הזכרון מגופא דעובדא, יותרבה החשק והגעגועים, ו'רוח אמשיך רוחא ואייתי רוח' וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה ומתרבה על ידי החשק ועולה במעשים טובים ש'כל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול' (סוטה ח, ב), שזה סוד 'הנה זה בא ושכרו אתו ופעולתו לפניו'.
הארכתי בזה, אע"פ ששכל קצר הוא בלימוד, אבל לקנות השכל הזה להיות נבלע באיברין הוא ארוך מאד, אמנם היא היא כל בחינת אתערותא דלתתא, שבערך שיעור קנינו תלוי מהירת התיקון בעת התיקונים וערך גודל פריה ורביה אחר גמר התיקון, במהלך העבודה על צד הנרצה.
ואין להרהר אחר דברי שאם כן 'גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא', כי מדת האהבה היא רצונית, שבלב תלויה ואינה שכליית. ואם כן איך יתכן להציגה בראש כל המדרגות השכליית כאשר הארכתי.
אמנם כל הטועם ורואה כי טוב ה', הוא עד ראיה בכל הדברים הללו, כי בדביקות הבורא ית' קא עסקינן, שיחודו ית' כולל כל ההבחנות שבעולם, מכל מקום בלי ספק אין ביחודו העצמי שום גשם, ועל כל פנים שום פסיעה מלבר מעצם שכלי, ועל כן כל הזוכה להדבק בו ית' - מתחכם, מפני שדבוק בשכל פשוט, ובשעת הדביקות, העובד דבוק בנעבד ית' בתוקף גילוי רצונו ואהבתו בלבד, אבל אצלו ית' הרצון והשכל והידיעה ביחוד פשוט, בלי שום הבדל בצורה כחוקי הגשמיים, וזה פשוט. ואשר על כן השגת גילוי אהבתו ית' זו, זו הוא ברכת השכל. וד"ל.
ובא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא) ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם ע"כ שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה בברכה שבעתידות שלו, ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן מיגיעה בתורה וחיפוש, ואדרבה אין לך מתיגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כל כך לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין ומתגדלים בכל יום ויום עד שמשתלם האהבה בבחינת אהבה חלוטה, שזה מעוררו ומביאהו אחר כך לכפול שלימותו בבחינת אתערותא דלתתא, ודי למבין.
ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא שמשובח מאוד בזוהר ותיקונים ובחז"ל: אשר אבר אחד נמצא באדם שאסור לעבוד עמו ח"ו, ואפילו אם מצוייר עוד באדם "איזה רצון דק" לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים. ונקרא מסכנא, שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם, היא שאחרים עובדים בעדו ומרחמים עליו.
וזה סוד 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא' (בבא בתרא יא, א), שבהיות האבר סמוך על שלחן אחרים, אין לו יותר מקיום נפשו בלבד, והבן. ומכל מקום נחשב אצל הקב"ה כאלו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה שמתקיים ע"י עבודה של אברים אחרים וד"ל.
וזה סוד (בראשית טו, ה-ו) "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וכו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה, ע"כ היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסר לו העבודה. וזה אמרו: "הבט נא השמימה". ויחד עם זה נבטח בברכת הזרע. והמה כמו ב' הפכים בנושא אחד, כי כל זרעו לברכה - על כרחך מאבר זה באים, ואם כן כשאינו עובד, איך ימצא זרע. וזהו ענין "והאמין בה'", דהיינו שקבל ב' קבלות אלו כמו שהם, הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע, וכיצד קיבלם? ועל זה מסיים "ויחשבה לו צדקה", דהיינו כצורת הצדקה (לעיני) לעני המתפרנס מעבודות אחרים.
וזהו ענין ב' הממרות בחז"ל, מר סבר שהקב"ה יעשה עמו צדקה, שיקיימיהו ויחיהו בלי עבודה, ומר סבר שאברהם יעשה עם הקב"ה צדקה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים. כי טרם התיקון נמצא אותו אבר בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים היא, ואז נחשב נתינת הצדקה לעליון, ודו"ק כי אמיתי הוא.
עתה נחזור למבוקשנו שאבקש ממך זה כמה להטעימני מזיו תורתך וחידושין שלך, שלא אדע מכל מכתביך אפילו מילה חדא, שיש לי צער גדול מזה עד להפליא, כי קיויתי ללמוד ממך הרבה, דהיינו מסדר פסיעות שלך, ומהלימודים וחידושין המסייעים ומאירים לך בכל פסיעה ופסיעה, וכל מה דמסיק תעלא מבי כרבא, וסוף דבר שלא אדע כלום וכלום במלוא מובן המלה, וזה המקצת שאני תופס ממצבך הוא השערה בעלמא, ואפילו לא כתבת לי כלום גם כן ידעתי מהשערתי עצמי.
ודע שמאד נעקשתי להבין את הדברי תורה ממכתבך האחרון טו"ב סיון, שפירשת לי השמות אמת ואמונה ואור וחושך ודעת הנעלם וגם ולד דעת הנעלם שנקרא נר אמת וכו' וכו', וברוב עקשנות עמדתי ב' לילות וב' ימים על דברים הללו, ולא למדתי שום לימוד מלמודי הרגילים, ובגפי באתי ובגפי יצאתי ואיני יודע כלום לא ברמז ולא בפשט. ובכלל אראה בכל מכתביך בלבול אחד, כי כשתגיע לאיזה עיקר שהוא באמת העיקר והנושא של כל המכתב, תתלבש בבושה מלבארהו; דומה לתינוק המתבייש להוציא דבריו ועניניו לפני באים בימים, שיודע שכל ענינים שלו שפלים המה בעיני באים בימים, לכן תקצר במקום הזה, ועל הקיצור תעטיף איזה מליצה הנופל בפיך במובן זר, ולפעמים גם הפוך כולו מרעיון שרוצה רמז עליו, ולכן יתבלבלו מחמת זה כל הדברים, כי העיקר חסר מהספר, או על פי רוב מבלבל בהיפוכא לכל דבריך, וכבר נלאיתי נשוא.
ואם אינך מרוצה על כל פנים בצערי, עשה עמי טובה זו שתבאר לי החילוק מן מכתבך שכתבת לי בחורף ח"י כסלו בין מכתבך הזה דהאידנא, ולא על המכתבים אני דן, אלא על מצב המדרגה, כיצד היתה אז הסקת שמעתתא אליבא דהלכתא בכל טעמיה ופרטיה בהוה ויהיה, וכיצד אתה מקיים ומפרנס המדרגה דהשתא בכל פרטיה ודקדוקיה בהוה ויהיה .
והנה אעתיק לך איזה מקומות עיקרים מב' מכתבים הנ"ל, שתפרש לי בלשון המדוברת בלי שום רמז ומליצה ושמות שבספרים או שבדו להם חכמים. וזה לשונך מלה במלה (מח"י כסלו): "ודע אחי שלבי כואב לי מאד בעת שידי חותם האמת וזה החותמת עלי, כי רציתי לאמור אשתי היא אבל לא ידעתי, אך ידעתי כי אמרתי אין יראת אלקים במקום הזה, ולכן יראתי והתחלתי לאמור 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי' (שיר השירים ה, ב), ראש פסוק הזה: 'קול דודי דופק עלי בכל עת', ו'לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה' (בראשית ח, ט), בעת שייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ואמר 'ארור כנען וברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו' (בראשית ט, כד-כו)", ע"כ.
וגם כתבת וזה לשונך: "ובסוד הכתוב (שיר השירים ה, ב) 'שראשי נמלא טל רסיסי לילה', והבן שזה מן הקצה אל הקצה".
עוד כתבת וזה לשונך: "והאלקים מצא זה עונו, כי הוא ענה שמצא את היימים במדבר ברעותו את החמורים "לצבעון אביו" (ע"פ בראשית לו, כד), אך 'נפלה נא ביד ה' כי רבו רחמיו' (שמואל ב' כד, יד), ורחם על החומר "ועון" ראשון נמחק, ונעשה 'עני ורוכב על החמור' (זכריה ט, ט), כי 'רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן' (תהלים סח, יח), וזהו משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים, כי 'טרם יקראו ואני אענה' (ישעיה ה, כד)". עד כאן מח"י כסלו.
תפרש לי באריכות בלשון המדוברת, 'ולא יבושו כי ידברו את אויבים בשער' (תהלים קכז, ה).
ובמכתב דהאידנא כתבת דעולם האצילות וג' ראשונות נכלל באמונה, ואפילו האמת נכלל בה, כי מלת "אמת" היא מברר ומתקן כל דין לאמיתו, ובחינת בירור לא שייך אלא בשני מינים, שקר ואמת, ואז שייך לברר הנקי מפסולת, אבל היכא שאחד מהמינים אין ניכר לא שייך בירור כאן, כגון אם יתערב מעט מזעיר עפר בשק גדול מלא קמח, לא ניכר בו העפר לא באכילה ולא בראיה ולא בשום חוש, ובטל אל הקמח ממש ככל עשיית רצונו בקמח זה, וכלא דמיא בודאי, ולא נודע לשום איש שנמצא עפר שם זולת לנותן העפר, ולו יש רשימה בשק זה מן העפר שנתן בו, וכן הכא בעולם אצילות.
[חסר ההמשך]