תוכן

מיום ד' אייר תרפ"ב – לר' משה מרדכי שולץ
ב"ה תשעה עשר ימים למספר בני ישראל בפר"ת בירושלים ת"ו לסדר בקרבתם אל ה' וכו' וכו'
לרעי מה"ר משה מרדכי שליט"א
עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא כעני - הוא תפלה המקובלת כאיתא בזוהר (בראשית אות קפז).
כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן.
ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב (קהלת ה, ז): "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם".
ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך, שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי 'כל המחובר לטהור – טהור' (מסכת כלים יב, ב).
וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש. ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות, המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון.
אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזו גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו), כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו.
וזהו הלימוד, הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלט בידיעתו ליחד הכל למסבב ביחוד שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.
מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה, ומכל מקום מתגבר ושולט כח ההעלם בינותם. כמו שאמרו חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב.
משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל תמוט. אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת ובלי סיבה נראית לעין, אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.
מה עשה? הפקיד את העבד לשומר-סף בבתי בראי (-בתים החיצוניים). ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיהפוך מלבושיו וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.
השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו ומילט את המלך ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירת נפש עצומה עד שנתגלה כל אהבת לבו.
ואז פשט השר את לבושיו, ונעשה שחוק גדול, וביותר בשעה שסיפר השר עמקות הדמיונים מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו, ובקיצור, כל בחינה ובחינה היה מסבב שחוק ושמחה גדולה.
אבל עבד הוא, ואינו מלומד. ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך.
אז יישב המלך את עצמו, ואמר לאותו השר הקודם שמחוייב להתהפך בלבושיו לגזלן ורוצח, וירקוד עמו במלחמה כבושה כמו מקודם. כי יודע המלך אשר מלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה.
אז מינה המלך לאותו העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התהפך בלבושי אכזרי ורוצח ובא לבוז את גנזי המלך, והממונה האומלל הנ"ל לחם עמו בכל עוז ומסירת נפש עד שנתמלא הסאה, ופשט השר לבושיו, ונעשה שמחה יתירה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא עוד יותר מקדם, כי הסיפורים מפרטיות תחבולות השר מביאים יותר שחוק, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה יודע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני אכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.
אבל ביני לביני, יורש העבד חכמה מידיעה שבסוף, ואהבה מידיעה שבתחילה, ואז הוקם על לנצחיות.
והאמת שמראה נפלאה הוא כל המלחמות שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאה רק טובה. ומכל מקום אין שום תחבולה להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום.
והנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו הב'.

ובעיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע מילתי עליה, לא אוכל לענותך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פנים בפנים, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (זהר אחרי אות פא), אשר ממשות ההנהגה מסורה למיניסטריום (-שרים), מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על הפלאַן (-תוכנית) שערכו המיניסטריום, ואם מוצא איזה פגם בפלאן, אינו מתקנו, אלא מושיב מיניסטר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו. כמו כן האדם, עולם קטן (זהר לך לך אות של), ומתנהג על פי אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו.
וזה סוד שבספר יצירה (פרק ג ואילך) "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו מיניסטר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה פלאן, מיד מתפטר ממשמרתו והמליך אות אחר תחתיו.
וזה סוד "דור דור ושופטיו" (ויקרא רבה כו, ז). אשר בגמר התיקון ימלוך אותו האות שנקרא משיח, וישלים ויקשר כל הדורות לעטרת תפארת ביד ה'. ולפי זה תבין איך אפשר לי להתערב בעסקי מדינה שלך, שכבר... ...... מלכים ושופטים שכל אחד מחויב לגלות כל מה שהוטל עליו לגלות, אשר מעברות היחוד עליה... ... אינו רוצה לתקנם, אני אתקנם, בתמיהא, אלא בסוד הגלגול יתברר הכל.
ומטעם זה אני משתוקק לשמוע כל מיני החלטותיך בפרטיות בחינותיהם, כי בכל פרט ופרט טמון בו חכמה עמוקה, ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך.

ודע שקשה לי מאד לשמוע לשונך, מפני שאין לך קביעות בשמות וברמיזותיהם. ועל כן אפתח לך פתח בערכי הכינויים, אשר על פי משפט הכינויים אשר יורוך תמדוד לי בהם משפט חכמתך, ובדרך זה אוכל לירד לסוף דבריך.
הנני לערוך הכינויים כפי שקלטתי מכל מכתביך, שיהיו נקבעים בקביעות בינינו, לדעת כל מה שתכתוב בלי עיון כלל, כמו סימנים על קנקנים של יין.
ונתחיל משורשא דכל שורשין עד סיפא דסיפא. ומסומנים בכללותם חמש דרגות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שכל אלו מקובצים יחד בגוף המתקן. והנה יחידה, חיה, נשמה, המה למעלה מהזמן, והגם שאפילו בלב נברא ימצאום, אבל בבחינת מקיפים מרחוק, ולא יבואו בגוף שנמצא בזמן תיקונו.
כי גם במקור הנעלם מובחן שורש: ראש, תוך, סוף. שהראש הוא שורש ליחידה והוא אין סוף, כי שם אפילו במקומו לא נתגלה אורו ית', והכל בטל כאור בפני אבוקה.
אחר כך שורש התוך, והוא שורש לחיה, והוא סוד אור אין סוף, דהיינו גילוי אורו בשלימות, ובסוד הזמן מושג האור הזה רק בבחינת החיות שבו, וד"ל. ולכן נקרא שורש לחיה.
ואחר כך שורש הסוף, והוא שורש לנשמות, והוא כמו בתחילה ממש, סוד אין סוף.
וכאן נפרס פרוכתא עלאה, ומתחיל הזמן בסוד 'שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב' (סנהדרין צז, א), שנקרא: רוח ונפש, ושורשם דבוק בנשמה, אבל מתפשטים גם כן למטה, בסוד: תורה - זה רוח חיים. ומצוה - זו הנפש. אשר הנפש זו הקביעות, בחינת נפישה, והוא כח המחבק ומחזק את הגוף במצב קבוע, בכח נוקבות שנטבע בנפש הזו. והרוח - זה הנופח רוחי חיים ואור תורה בדיוקנא דנוקבא.
ועוד בשורשא מבואר הסוד 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב, ז), דהיינו, הרוח עולה לנשמה ומקבל ממנה חיים באור פני מלך, ומביא חיים אלו לנפש, ובשעה זו נקראת 'נפש חיה'.
וכן הסדר בכל הזווגים בז' נוקבין דרישא ובב' דלתתא שבנפש. וזה סוד "אלקים מושיב יחידים ביתה" (תהלים סח, ז), דהיינו בהתגלות כח נוקבות שע"י "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד).
והנה עיקר התיקונים והעבודה הוא לגלות כחות דנשמה שנקרא בזהר (עי' משפטים אות תלג) "עלמא עילאה", וגם זה שייך לבחינת מקור הנעלם, בסוד שורש הסוף כנ"ל. וכל זווג הוא התגלות אור אחד במציאות עלמא עילאה, שזה סוד 'אשר בנינו כנטִעים מגֻדלים בנעוריהם' (תהלים קמד, יב), דהיינו בסוד העיבור בעלמא עילאה, וע"י זווג... ...... לתתאין... כך עלה במחשבה, שסיפא דרישא המקור הנעלם ישלים על כל המאורות... ... המשך מספר אוצר ידיעות. עצם השכל הוא נפש אדם וכל האדם, כי בה נגדר כולו, והיוצא ממנה היא לבושיה ומשמשיה, מהם ענפים לה, מהם כזרים נחשבו לה.
והנה הכח הזה, הגם שבנפשו הוא, מכל מקום לא יראה אותו ונעלם מעין כל חי. ואל תתמה על זה, כי העין הוא בחינה שלטת החשובה מכל החושים, ומכל מקום לא יראו את עצמם לעולם, אלא מרגישים מציאותם בהחלט, באופן שהראיה לא הייתה מוסיפה להם ידיעה כלל, ולכן לא נברא דבר לבטלה, כי די להם ההרגש, ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש.
כמו כן הכח הנפשי שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים, כי די לו על כל פנים להרגש מציאותו, ושום בן אדם לא יסתפק במציאות עצמו שיהיה צריך לעדות חושיו (והטעם, שאין הרגש בלי תנועה, ר"ל שלפעמים יפסק ההרגש, ובעצמותו לא שייך תנועה, אם כן דומה יותר לידיעה מוחלטת). וטעות גדולה לדמות צורת עצם השכל לצורת השכלה הנאחזת במיעוטה לעיני הדמיון, כי זה שקר מוחלט, היות והשכלה זו היא כמו אור יוצא ופועל, ובהמשך פעולתו נבחן גם כן הרגש אורו, עד שמסיים פעולתו ונאבד אורו.
מזה תשכיל, שההשכלה הנרגשת בעת פעולתה היא רק ענף קטן וחלוש ממנה (הרגש עצמותי הוא בחינת ידיעה, כי כח ההרגש הוא גם כן חוש, בבחינת יוצא פועל, והרגש עצמותי אינו צריך לו), ואין לו שום דמיון לעצמותה לא בכמות ולא באיכות, כמו האבן המוכה ומגלה ניצוצי אור שהתחדשו מהתפעלות כח המחבק הכללי שבאבן, והגם שבצורת כח המחבק שבו אין מין אור כלל. כמו כן עצם השכל הוא כח הכללי שבאדם, ונגלה ענפים משונים הימנו, כמו בגבורה וכח, בחום ובאורה, לפי חוקי המעשה הנפעל על ידו.
והגם שאנו מכנים אותה בשם "נפש השכלית" או "עצם השכל", הוא מפני שהשכל הוא גם כן ענף ממנה, והוא החשוב שבעולם, כי 'לפי שכלו יהֻלל איש' (משלי יב, ח), וכיוון שאין לך נותן מה שאין בו, על כן אנו מגדירין אותה בשם שכל. כלומר, על כל פנים לא פחות משכל הנרגש, כי היא ענפה וחלק ממנה, והוא מולך על יתר ענפיה ובולע אותם כנר בפני אבוקה. והשכל לא מתחבר בשום פעולה, אבל כל מיני פעולות מתחברים ונקבעים בשכל, ומובחן שכל המציאות המה עבדיו, הן במשמעת והן להשביחו, כי כולם נאבדים והולכים, והשכל בכלל הולך ומתפתח. על כן כל עסקינו רק בדרכי השכל ובמשאפותיו, ותו לא מידי.
יהודה ליב

תוספות
ויען שנעכב לי שליחת המכתב, אוסיף לך דבר תורה בתהלים ד"מ (תהילים מד, א-ב ) "אלקים באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, פועל פעלת בימיהם בימי קדם וכו'", כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (שם פסוק ד). ויש לדקדק, שהבני קורח מדור דעה היו, ומשה רבינו אמר להם (דברים ה, ג ) "לא את אבותיכם וכו'", "כי עיניכם רואות" (דברים יא, ז ). וב' המקראות כמו סותרין זה את זה.
והאמת שלא כטבע הגשמיות הוא מַטבֵע של הרוחניות, כי... כשנבלע בגוף גשמי בחושיו, דר בתוכו כל ימי חייו, אשר על כן כלפי שכל החיצוני, נחשבים הדורות לפי כמות הגופים ובניהם ובני בניהם. מה שאין כן כלפי שכל הרוחני, שבו נחשבים הדורות לפי ז... שליטת שכל הרוחני, בלי שום דין וחשבון עם גוף הגשמי כלל וכלל, ולפי זה יכול האדם ביום אחד לראות אלף דורות מדורות רוחניים, דהיינו שיקבל שפע שכל הרוחני באלף צורות שליטים משונים זה מזה ואין אחד נוגע בחבירו כמלא נימא, וצורה השניה מקבלת צורה הקודמת כמו מפי השמועה, ואותו גוף הגשמי החי בלי שום שינוי כלל בחושיו, לא ידע כלל... ...... ולא זר! וכמו רגע נחלף טעם הראיה לבחינת שמיעה, ועתה רואה בחינה הפוכה, ופעם נדמה לו ששלט עליו כח השכחה במדה מרובה, ופעם ידומה לו כמו עונש משמים, וכל שוטה מתרץ גשמיותו לפי שטותו.
אבל האמת הוא ש'לא מחשבותיו מחשבותינו' (ישעיה נה, ח), כי מחשבת הגשמיים, דהיינו אותם המחשבות שאינם מוכנים להשלמת הנפש, המה מתחברין עם הדמיון במוצק אחד לפי דרך הטבע, מה שאין כן אותם המחשבות המוכנים מכל מראש להשלמת הנפש, טבע רוחני להם בחוקים מיוחדים למטרתן, כי 'נצח ישראל לא ישקר וכו'' (שמואל א' טו, כט), ו'כמו הגשם והשלג היורד משמים ושמה לא ישוב, עד הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ועושה פרי, כן דבר הוי' וכו'' (ע"פ ישעיה נה, י-יא).
וזהו סוד 'ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשוריני עין' (איוב כד, טו), "נואף" נקרא הגוף וכת דיליה שהוא זקן מנאף, והוא מתדמה בפני הקדושה כקוף בפני אדם ומתגאה בגשמיותו, שאפי' עיני הוי' מחויבים גם כן שלא לצאת כמלא נימא מגדרי הטבע שלו ...! אשר על כן אותו הנואף "בשדה מצאה" "צעקה הנערה" ואין מושיע לה ! ולמה צעקה, לפי שיודעת בלי שום ספק שביסודו של אותו הנואף אין תשועה בעדה ונחלף ה... בניאוף,
[חסר פה עמוד]
וזה שכועס החכם ואוריתא דארתחא לי', ומי פגם כל זה? ואיה הכלב קבור?... ... בשיעור מאוד מדויק לא יותר ולא פחות, אלא מטעם "שומרו הנשף לאמר לא תשורנו... מחמת התערבות אש לוהטת תאותו "לאותו מקום", ומחמת זה כמו חררה קטנה מתגוללת במעיו... "הלואי שלא יבא זר להשבית תאותי", וזה חרפה גדולה לתלמיד חכם כי תבל עשו להכות... וברבות הימים יאמרו שונאי ציון שאותו הבית דין מקבלי שוחד חלילה, וזהו סוד ש"באשתו אמרו"... שלא על המעשה ח"ו שורה הגנות, כי אם על בעל המעשה שהוא "עין" נואף, וזהו סוד גילוי ערוה... דרכו של עין הנ"ל, היום אומר לו עשה כך וכו'.
ולא כן מעשה תלמיד חכם באשת נעוריו, כי לא גילה כלל אותו מקום בשביל תענוג או רחמנא ליצלן בשביל חסרון ח"ו, אלא להוליד בנים טובים בני תורה וידועים לעשות נחת רוח ליוצרם אמר כן, ועל כן לא ראה קרי, ואפי' טפות יתירות על הסדין לא נטפו, והי' לו לדבקותו כל הסמנים הנ"ל שמסרה אחר כך רחל ללאה ברוח הקודש לידע מי להוי'.
וזהו סוד "המסתכל באותו מקום הוי בניו סומים" (ע"פ נדרים כ, א), כי עבר על טעם חכמים וחשש ושמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, כי הפחד הזה שלא לראות דבר מגונה הוא הוא הדבר מגונה עצמו, "ובלי ספק כי ימצא תבלול בעינו" ר"ל, ולכן צעקה הנערה, דהיינו מעינו הרע שאומר להושיע אותה, "ושקרן הוא" ולב חנף לו, "שמכסה טפח" מחמת יראה, והליצנים אומרים ומת... ששמה מום רע, עד שמתעורר לגלות אותו טפח בעינו עצמו ויצא מוברר.
וזהו סוד 'פָחדו בציון חטאים' (ישעיה לג, יד), וזהו סוד "ואשר יגורתי יבא לי" (איוב ג, כה), כי איוב גם כן שמר שעת נשף בלי רודף אותו, ו'שממית בידי' תתפש' (משלי ל, כח), והלצים התלוצצו על טמינתו, והוא פחד עד שהי' מה שהי' ואמר שנחלף לו לקב"ה בין אוהב לאויב וכו'. וגלה גולה אחר גולה, מתחילה תבל ואחר כך תבלין ואחר כך תבלול ר"ל, וזהו סוד "ואם מפאת פניו ימרט ראשו וכו'" (ויקרא יג, מא).
..איני בדברי לומר ולנהוג דרכי ה', כי מי אנכי להשים ראשי בין לביא ללביאה, אלא תורה היא שכל אחד ואחד מסיק שמעתתא כפי ראות עיניו, כי 'בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה' (שופטים יז, ו) כמו שכתב בכתב ידו אלי, שאם הי' רק רוצה יכול לשחוק על כל העולם אלא ש'לשחוק אמרתי מהולל' (קהלת ב, ב).
דברי נאמרים להלכה אבל לא למעשה, ולא נדרשתי ללא שאלוני וד"ל.
...... בני קורח אלקים באזנינו שמענו, כי ב' בתי דינין אחד של ראיה ואחד של שמיעה... ... נידונין לפני בית דין של ראיה דהיינו שבשעת המשפט "רואים אותם המעשים" שנידונין... ו'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (סנהדרין ו, ב), מה שאין כן הדיינים ששומעים באוזניהם אותם... מעדותן של השלימים מארי דעובדין, ו'מצוה לדיין שיעשה פשרה טרם יעשה משפט' (שם)... נכוה בפושרין וכו'. וזה סוד זיינין ונונין שבתורה.
וכל דברי מבוארים בהאי מפתחא דכליל... דהיינו לאחר ההסגר; ויש במפתחין דחוכמתא סימן גדול, כי מתחילה מנסין לסגור בו אם בכוחו "לסגור", כי הנקב מקבלו סימן גדול הוא שהוא הוא "הפותח", אבל אם אין בכחו לסגור, אין ספק שאין פותחין בו גם כן, וזהו סוד 'ובחנוני נא בזאת וכו'' (מלאכי ג, י).
ואל תטעה כלל "שיש שום לימוד בדברי למעשה", מפני שאין שום יתרון למעשה בלי לימוד וידיעה על המעשה הנעשה, בסוד 'גם בלא דעת נפש לא טוב' (משלי יט, ב), ולכן אין בכח המתקנים למצא איזה גילוי דעת בשום ספר על סדרי מעשה, וכל שמוצאים כתוב, אינם מוצאים יותר מאת עצמם, דהיינו לפי שבחי קדושתן ומעשיהם הטובים, ולא יותר כלל. ודברתי עמך הרבה בבחינה זו.
ואביא לך ראיה מן התורה. שיש בה סם המות ויש בה שמות הטומאה כמו לבן הארמי ופרעה ועשיו הרשע ובלעם הקוסם וכזבי בת צור וכו' וכו', ויש בה מתחילתה ועד סופה לא יותר ולא פחות משמות הקדושה, ויש בה הקב"ה בעצמו ולא יותר כאומרם ז"ל (זהר יתרו תצז ; משפטים תקמג ; אמור כו) "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". ואל תטעה כלל שפירוש התורה תלויה ברצונו של אדם, אלא להיפך, רצונו של אדם תלוי בתורה, ו'אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו' (סוטה ב, א), דהיינו לפי "נטייתו אל האמת" ולפי כוחו באמת ושלום, דהיינו באמונה שלימה ומצויינת "כמדובר ביננו". ואם אין לו נטיה גדולה לאמת "הורג לנקי", וברפיון כח לקבל אמת ושלום כחדא ממש "הורג את הצדיק" כנודע. ולכן בעמל הזה אין מעילה, וכפי קדושתו מוצא... ובכל דרגא ודרגא משתנים לו הצירופים "בכח עליון", ולכן כל אחד ואחד יש לו... דרגא אחר דרגא בקדושתו וטהרתו המתרבה; ומגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק...