תוכן

מיום ח' ניסן תרפ"ב – לר' משה מרדכי שולץ
ב"ה ח' ניסן נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור פה ירושלים עיה"ק ת"ו
כבוד רעי משה מרדכי ה' עליו יחי'
הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך, מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם בידיעות מנקודותיך, כי אז הי' איתוספי כמה ספסלי בבי מדרשא. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.
ועי' במדרש רבה פרשת יתרו, איתא, "אמר ר' ירמיה, ומה בשעה שהוא רצוי ובא להנחיל תורתו הקדושה לעמו ישראל, הי' כל כך קולות וברקים ולהבות... וחרדה גדולה, הכל כדי להשמיע דברות אלקים חיים. ואם בשעה שהוא רצוי, על אחת כמה וכמה כשבא לתבוע על כבודו. הדא הוא דכתיב, 'ומי יעמוד לפני זעמו' (ע"פ נחום א, ו) 'ומי יכלכל את יום בואו' (מלאכי ג, ב)".
והגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו, עכ"ז 'דברי תורה כל עת שאתה ממשמשם אתה מוצא בו טעם' (עירובין נד, ב), והנני להאיר אותם לפניך... ...... ...
אתה מוצא בשיר היחוד: "ואתה איום על כל אימים, גאה על כל גאים, סובב את כל, ומלא את הכל". פירוש, שאנו רואים איומות ונוראות מלחמות... ומיתות משונות וכאבים שנוראים יותר ממיתה, הן טבעיות, והן איש לרעהו וכו'. ומי הוא העושה כל זה? וזה שמו איום על כל אימים... מסולק מהם!
וכן אנו רואים מימות עולם עד יום הזה כמה אנשים ש... ומררו את חייהם בכל מיני יסורין וסיגופים, הכל כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה' או לידע מי הוא בעל הבירה! ומימות עולם עד היום מגיעים סכום אלו האנשים למיליאנים הרבה, וכולם זרעו לריק חייהם ויצאו מעולמיהם כמו שבאו, ולא ידעו רוחה כלל. ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם, ולמה מתגאה עליה כל כך ובהחלט לא התפייס להם, ומה שמו? וזה שמו גאה על כל גאים.
ועי' בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי. אבל מקבלי האיומות ומשיגי הגאות המרוחק הזה, יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!
ומה מספרים על זאת בעלי היחוד. המה מספרים שיש מטרה נכבדה לכל מקרות העולם הזה, שנקרא 'טפת היחוד'. אשר שוכני בתי חומר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים וכל אותם ההחלט בגאותו המסולק מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם האטום מאד מטבע הבריאה עצמה, וכדאים אז על ידיהם להשראת אותה טפת היחוד בקרב לבם. ואז מתהפכים כחומר חותם, ורואים בעליל בעיניהם כי נהפוך הוא, שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות, מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שמה ורק שמה, דבוק השם עצמו ית' וית', ושמה יכול להשרות עליהם טפת היחוד. סבב עליהם את כל, במדה כזה, שבעל היחוד ידע כי מצא כופר ופתח פתוח להשראתו ית'.
וזהו שאמר בשיר היחוד "סובב את כל ומלא את הכל". שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו איום על אימים וגאה על כל גאים כנ"ל. וממילא הוא "מלא את כל", כי בעל היחוד ידע שהוא ממלא אותם בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו אשר היסורים שעברו יש להם איזה ערך לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם בטעם כזה המורגש להם.
וזאת תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן במרבית אשמתו; וזה משפט לכל פעולה טובה, כה תפגוש לפועלה בארץ חובה; ולכל עובר ושב לו יהי, נודע איך ידורו אני והוא; ושיחתו מה היא באותם הימים, בעת הטיול בין קרני ראימים; שמה יש אוזן לדברים מאוד עריבים, ממשיכים נהרי אפרסמון גבים גבים; ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא ערב, וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב; ושוחק להם כי יודע נפשם מעודם, אשר לא יגדל הכופר כלל בעיניהם; בעת שיתן עצמו להם לכופר, וכל זרה יהיו אזנים לאמרי שפר; וזהו יד לכל כלי טהורה, בו יאחז לגלות האורה; לברוא ולקיים עליה האורה, במשפט הגאולה ובמשפט התמורה:
והגם שלא יפלא מעיניך כל אלה, אבל אני רוצה למלאות עמהם דברי ר' ירמי'. וזה כונתו הנשגבה במליצת דבריו "ומה בשעה שהוא רצוי ובא להנחיל תורתו לעמו ישראל הי' כל כך קולות וברקים ולהבות אש וחרדה גדולה", דהיינו איום על כל אימים גאה על כל גאים כנ"ל. "הכל כדי להשמיע דברות אלקים חיים". פירוש, שמשקל האיומים הנשגבים היו נערכים רק לראות את הקולות מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר. ועד שבא לידי מדה זו, הי' מהלך השי"ת בדרך פועל, בלי שום תרעומת ח"ו על הפעולה, כמורגש, כי הפעולה עדיין לא הי'. ואם כן בכל מהלך האיום הארוך הזה, הי' רצוי ומפויס לפעולתו לגלותה לעת נועד.
וזהו שאמר ר' ירמיה "ומה בשעה שהוא רצוי ובא להנחיל תורה", דהיינו כל כונתו להוכיח את עבדי ה', שיהי' העובר הנשגב והאמיתי הזה נכח פניהם תמיד. אשר אחר זה שהפעולה כבר נתגלתה למכביר, ואם כן יש למי לתבוע על כבודו ית' שלא יתחלל, מי פתי שיאמר שהקב"ה ותרן הוא.
והביא את הפסוק "הדא הא דכתיב ומי יעמוד ביום אפו, ומי יכלכל את יום בואו". ודו"ק מאוד מן העובר הארוך הנשגב, אשר יום אפו הוא הוא המכלכל את יום בואו, כמו במאזנים ישקולו יחד כנ"ל.
ובזה תבין מאמר ר' טרפון שסבירא ליה שאמרינן "דיו", והוכיח מהכתוב "ואביה ירֹק ירַק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" – קל וחומר לשכינה שיהי' שבועים על כל פנים. ומכל מקום מסיק "ותסגר שבעת ימים", דהיינו ממש כמו טרם שנתגלה הפעולה והשכינה והי' רק אביה ירק ירק בפניה, פירוש, לגלות פניה והבן. ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת לבא וב' לבחינת מוחא, בסוד איום על כל אימים וגאה על כל גאים כנ"ל, ואמרינן "דיו" לפני השכינה כמעיקרא. ואם בר לבב אתה, תבין מלבך סוד הכתוב, שאחר הסגר שבעת ימים נסעו העם לערכם במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.
ואלו פי מלא שירה כים ושפתותי מליצה כהמון גליו, לא יספיק לי מלבאר צדקות ה' אשר עשה ועושה ויעשה לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא: אבל נוכחת לדעת היטיב הדק, אשר היו והווים בעולם המון גדול מאוד אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, ובגפם יבואו ובגפם יצאו, וכמו בתחילתם כן בסופם, הרבה הרבה גדולים גורעין ואין מוסיפין: ואוי לאותו בושה ואוי לאותו כלימה, כי כלל מדוקדק הוא אשר 'מעלין בקודש ואין מורידין' (שבת כא, ב ועוד מקומות). אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה ממש אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו "על קרואי מועד אנשי השם" (במדבר טז, ב). וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מלבלות זמנן יוכלו לפטור מעולמם כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן. והרבה גדולים טעו בזה כי יאמרו שמובטחים המה שלבם ער, והכתוב אומר (בראשית לח, ז): "ויהי ער רע בעיני ה' וימיתהו ה'". וזהו מאמר החכם (ע"פ משלי יח, ט): "גם מתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית".
כי העיקר להשים לב ורעיון, ו'כל מה שתמצא ידך בכחך לעשות עשה' (ע"פ קהלת ט, י) לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך, ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים או שחוק הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם; אבל 'החכם עיניו בראשו' (קהלת ב, יד), ושום כחות גופניות לא ידע, והוא, לא ער ולא אונן, אלא 'דברי חכמים בנחת נשמעו' (ע"פ קהלת ט, יז) בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, וכמו שכתוב בזוהר (עי' פקודי אותיות תרעג-תרעד): "הכל במחשבה איתבררו". ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל, כי 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג, יז), 'וכל גרגרן כועס', ו'כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה' (זהר בראשית א' אות רסה ועוד), ונשמתו מסתלקת הימנו.
אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו, וכל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את ה', "אל דמי לכם" "ואל תתנו דמי לו" עד יכונן ועד ישים את הירא ושלם תהלה בארץ.
והאמת אומר לך, כשאני רואה הריקים מכל, ומבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי שום דאבון לב, כי סוף כל סוף לא יעונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור. וסוף כל בהמה לשחיטה (ברכות יז, א), ובלי שכל כולם כבהמות נדמו. וכל סדרים שבטבע אינם מעציבים את בר לבב, ואדרבה משמחים לב המה למבינים.
אמנם כשאני רואה הנפילים אנשי השם אשר מעולם, אז כמו חררת אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה בהבליהם שבדים ובודים מלבם. ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא! טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מים טהורים, מים נאמנים, על כל פנות ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל המעונים מושפעים, ואין כאן לא קורי ברזל ולא קורי עכביש, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מה' ית' לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו מתרפא, ואשרי האוזן שלא שמעה עוד לשון הרע מימיה, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מימיה, וכל שיקלל מקולל בהחלט, וכל שיברך מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר, אלא זה הדבר אשר צוה הוי', 'ולדבקה בו'! (דברים יא, כב)
עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כל מחמדי עינא איתבלו בך; כמה את בחציפו. אותו העין שמברך בכל אשר תפנה איך נהפכת לזרות, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הבל ושמחת בשר", ומה יענו ליום פקודה! וכדי בזיון וקצף.
אשר על כן הרבה דברתי מגנות אותם האנשים עמך פנים בפנים, ועל התפשטות הגשמיות שלהם שבודים מלבם, וכמוהם כן מעשיהם כל אשר בוטח בהם, ו'ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרועו' (ירמיה יז, ה), ו'ברוך הגבר אשר יבטח בה'' (ירמיה יז, ז), ו'אשרי האיש אשר לא הלך בעצתם וכו', כי אם בתורת הוי' חפצו, ובתורתו יהגה יומם וליל' (תהלים א, ב). כמו שאמרו ז"ל (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואם פגע בך מנוול זה! משכהו לבית המדרש". וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעא.
וזהו שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה הי' בסוד הכתוב (ע"פ תהילים קו, ז) "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וימרו על ים בים סוף". ופירשתי, שלפי יקר הדרת הנותן כן יערך המתנה, והמה פגמו בזה לראשונה שלא השכילו את "נפלאותיך" אלא סתם "נפלאות", ואם כן העיקר חסר מן הספר. וזה שגרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה ואמרו (שמות כ, טז) "דבר אתה עמנו ונשמעה". והגם שבתורה לא נרשם זה לחטא, כי נאמר (דברים ה, כה) "מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי כל הימים", היינו משום שחטא שקדמה לבריאה לא נרשם בתורה כידוע, כי התורה בדרך התיקון עסוקה ולא בדרך חטאים.
ואז שאלת לי, ומה לעשות על זה? ואמרתי לך שצריך להתאמץ בתודה רבה על הטובה, כי מדרך הטבע כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר טובה לו, נחלש מנתינתו להלאה. ואז ענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד, אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא תודה על ברכותיו, ולא דיבורי פה גשמי.
ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דלא פסיק שנאמר עליו "ישבעו ויתענגו מטוביך", והשביעה אינו מבטלת את התענוג, מחמת שהשכיל "נפלאותיך" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה! ואפי' הוא עצמו אינו צריך כלל לזה, ומעולם לא אמר להם ולשכמותם הבו לי ומכוחכם שחדו בעדי! וכבר מאס אבותם מלשית עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, וכשל עוזר ונפל עזור, ושדי לא מצאנוהו שגיא כח.
וכל זה עלתה לו מעת ששכח מדתו של רם ונשא גבוה הגבה מאוד, והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים. וכמו כן מחשבון הי' רוצה להבנות, והי' מחשב חשבונות של אחרים. אבל כבר מקרא נכתב (דברים כב, ג) "ומצאתה", ואמר "רבנאי" עד "דאתא לידי'" משמע, ובראיה בעלמא לא קני. והן מצאתה דקרא והן לישנא דעלמא לא קני עד דאתי לידיה, ולפיכך תני תנא ב' בבות, א' במציאה וא' במשא ומתן, להבין ולהורות עד דאתי לידי' ממש, שיעלה [אולי כתוב 'שיגלה'] באחרית הימים. קמתמי חז"ל, ולחזי זוזי ממאן נקיט, ומשני דנקט מתרי, (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מחד מדעתי' ומחד בעל כרחיה, ולא ידענא מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה.
וזה סוד "ומה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה" (שיר השירים ח, ח), ותגלה בעזרת ה' ותראה בקץ הימין, כי נעריך בהלכתא למשיחא.
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה כמה גדלו וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי וישיג טעמי תורה, שאין תרופה זולתה בעולמינו.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טפתי טפתי דקה את, וכל מרחבי חייתי
- כל שחרי וכל ערֵבי
פני הלוט מגבהת המסכה ברחבי עתידותי
- כל אבלי כל נחמתי
מקום המבוקה ישאוך המון רב בדליות הספתי
- כל חורבתי וכל מלואי
חוברה את בלבבי וכל שכרך בידי, מכל דגלי אהבתי
- כל זהבי וכל סחרי
ו'אורח טוב מה הוא אומר? - כל טרחות שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי' (ברכות נח, א), בטעם המימרא 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם' (ע"פ סנהדרין לז, א), וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאות יחד כמו כן נבראת בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון, משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור, אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרט האברים שלו בתורה. כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד. ולא עוד, אלא אדרבה, ש'אין בכלל יותר ממה שבפרט' (בכורות ו, א). וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב (משלי ה, יט) "באהבתה תשגה תמיד", "והגית בה יומם ולילה" (יהושע א, ח), ו"אוריתא וקב"ה וישראל חד הוא" (ע"פ זהר אחרי מות אות רצט). והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים. וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא וליבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, ישיג את הפסוק הנכבד (דברים לב, לט), "ראו עתה כי אני אני הוא ואין עוד אלהים עמדי".
אבקשך, שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכופות אלי ממצבך ומח... בתורה כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה בהלקחו חלק יותר קטן מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך. והגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה לשמח ולבסם אותם הדודאים שאתה מוצא בשדה שברכו ה', כי כל עסקינו בחיים רק לאקמא שכינתא מעפרה, ולשמחה ולשיר לפניה בכל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותר בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תצליחה דרכיה. אשר על כן לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אהבים ביחד לבער הקוצים הסובבים את השושנה העליונה בקרוב בימינו, אכי"ר.
... צירפתי למכתב הזה מכתב לאבי מורי נ"י, כי תתנהו לידו. ויש לו תרעומות עלי על מניעת מכתבי אליו, והטעם מפני שאיני סובל לדבר איזה דבר במעמד אנשים שונאים לי. וכיון שעולה על לבבי אולי יפול המכתב לידי זולתו, על כן אני מונע את עצמי מלכתוב, ולכן יישבתי את עצמי לשלוח לו מכתבים על אדרעס (-כתובת) שלך, ואתה תשיב הדבר לבעליו, ובעד שכר הליכה יהי' לך "בקריאתם", כי תכיר מהם מצבי פה בצד הגשמי וגם עוד ידיעות חשובות, וכי תקראם בטח יונעמו לך.
איני מבין אותך מדוע תעלים ממני הכזבים והדבה שמוציאים על שמי אותן הרקים והפוחזים ונמהרי לב הידועים, כי בענין הוצאת שם רע יש לימוד גדול לעומדים בבית ה' ועל כן אני חפץ לדעתם בפרטיות.
מכירך יהודה


ומשם דוד גראף תודיעני מאין הוא בא ועוד סימנים האפשרים מעסקו ומשפחתו וכדומה, כי לא נודע לי בשמו.