תוכן

מיום ח' מנחם אב תרפ"א - לר' משה מרדכי שולץ
ב"ה ו' ערב שבת קודש חזון אפר"ת ווארשא
אל נועם ה' יביט מה"ר משה מרדכי נ"י
מכבר ערכתי לך ב' מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת, שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.
כתיב (ע"פ תהלים ה, ז) "אבדת דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". ובדרך משל, למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה, ויראהו את כל הארץ, אויביו ואוהביו, ויתן לו חרב מגנזי אוצרותיו, שבהראותו את החרב לאויבים, כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה. והלך הבן מלך ויכבוש מדינות רבות וישלול שללים ויעש חיל.
לסוף אמר המלך, עתה אעלה למרום מגדל ואסתיר את עצמי שם, ואתה תשב על כסאי, ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה, ועוד לך מגן הזה אשר היתה עד היום הזה טמונה בגנזי המלכות, אשר שום עריץ ותקיף לא יוכל לעשות לך רעה בהמצא מגן הזה ברשותך. ונטל המלך את החרב וכרכו אל המגן ונתן לו, והמלך עצמו עלה אל המגדל ונסתר שם. ולא ידע בן המלך שהחרב ומגן כרוכים זה בזה, וכיון שהמגן לא הי' חשוב כלל בעיניו, לא נשמר ממנו, ונגנב הימנו המגן ועמו החרב.
וכהשמע במדינה שבן המלך מנהיג הארץ ושנאבד הימנו המגן, התחילו האויבים לנסות התחרות עמו, עד שנפל בידם שבי, הוא וכל הרכוש הרב, אז שפכו כל חמת נקמתם עמו על שעינה אותם מאוד בימי הנהגת אביו, וכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות. ונתבייש מאד בן המלך מאביו, כי הי' כואב לו צרת אביו יותר מצרתו, ויועץ בן המלך לעשות חרב או מגן כראשונים לפייס את אביו ולהראותו גבורה וחכמה.
ובתחבולות עשה מין חרב דומה לחרב הראשון, ואחר כך עשה מין מגן דומה למגן הראשון, ותכף קרא בקול אל אביו אל המגדל, התפאר עלי, כי 'בן חכם ישמח אב' וכו' (משלי י, א). והוא קורא, והאויבים הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו, וכמו שנרבו עליו המכות, כמו כן הוא מפאר את עצמו כדי לפייס את אביו, וצועק, עתה איני ירא מכל ומי יתחרה... שלופה. וביותר שהוא מתפאר, האויבים מרבים לו מכות ופצעים אבנים ומקלות פורחים על ראשו ודמו שותת על לחיו, והוא מתאמץ להפשיט קומתו בגאוה כגבורים, להראות את אביו שעתה אינו ירא מכל, וכשחק מאזנים נחשבו לעומת גבורתו, כי החרב עמדה לו או המגן עמדה לו וכו'.
וזה שרמז המשורר 'אבדת דוברי כזב', דהיינו אותם שפניהם כקוף בפני אדם, ועושים בכח עצמם חרב כמעשה הקב"ה. ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהתפאר הקב"ה וכו'. 'איש דמים ומרמה יתעב ה'', כי במעשה אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו', גם זה יתעב ה', דהיינו ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל דממה בגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'.
אלא כל השלימות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי" (תהלים ד, ב), אשר כל איבריו וגידיו ידעו שמקום השראת השכינה הוא במקום הצדק, דהיינו בזה הידיעה החלוטה אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה, ודו"ק.
והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב כמו מושכל ראשון, אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שכל זה בעולם כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב.
וזה ענין (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת".
וזה ענין ברכת הטוב ומטיב, שהוא מטיב לאחריני, כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי על כן נקרא טוב, ושם זה מושג לכל אדם בנקל, וזה גם כן שם "אלקי חסדי" (תהלים נט, יח), אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחוד על כל הבריות, ודו"ק.
אבל ע"י עבודה שבגלות וקיום התורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אברי עובד ה' שם הקדוש "אלקי צדקי". היינו, שלא הי' רע כלל במציאות אפילו ברגע קטן מהזמן. שזה סוד 'ומטיב', פירוש, שאינו מתגלה על הטוב, רק על דמטיב לאחריני, בסוד "גם זו לטובה" (תענית כא, א), שזה ענין עמוק ונכבד מכל הנכבדות.
ויחוד הזה לא משאיר שום מקום אפי'... עת הזאת חוץ הימנו, וזה סוד 'הוי' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט) המושג פשוט לשלימים.
נאום יהודה

את תוכן מכתב זה, רשם רבינו לעצמו באותו יום בנוסח אחר:
ספר וסייף
ועש"ק חזון אפר"ת
אמרו ש'ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים, זכה ספר, לא זכי סייף' (דברים רבה ד, ב; ויקרא רבה לה, ה; ספרי עקב יא, יב). פירוש, למשל, כמו מלך גבור שלמד את בנו תכסיסי מלחמה ולקחו עמו למלחמותיו, ונתן לו חרב נורא מאוד, שכל העריצים שבעולם בראותם את החרב, תיכף יפלו חללים חללים כדומן על האדמה. וכמובן אשר בזמן קצר נתפרסם שם הבן מלך כשם אביו, ושמעו הלך על כל הארץ.
לסוף אמר לו אביו, אני אעלה למגדל אחד ואסתיר את עצמי שם, ואתה תירש את כסאי, והנה עמך חרבי שנתתי לך, ועוד אתן לך מגן חזק מאוד, שברצותך תוכל להנצל מכל אויבך רק במגן הזה.
וישם המלך החרב בתוך המגן, ויכרוך אותם יחדיו, ונתנם כך לבנו, והוא עלה אל המגדל ונסתר שמה לראות הנהגת בנו ותכסיסיו.
ולא ידע הבן מלך שהחרב נכרך אל המגן, והמגן עצמו לא היה חשוב כלל בעיניו, מפני שהיה בטוח על כח החרב. וגנבו האויבים ממנו את המגן, ובתוכו החרב.
וכמובן שכיון שהרגישו השונאים בחרבו ומגינו, וידעו שאבד כחותיו, ממילא עלו עליו ויאבדו ממנו את האוצרות וגנזי המלוכה, והוא עצמו נפל בידם שבי, וינקמו ממנו בעד כל המפלות שסבלו ממנו בעוד אביו בסמוך לו, ע"כ בכל יום הכו אותו במכות נאמנים.
ונתבייש הבן מלך מאביו, והי' כואב לו צרת אביו יותר מצרתו, ע"כ בעוד שהאויבים הכו אותו, עשה לעצמו חרב אחרת שהי' לדעתו דומה לראשונה, ויקרא בקול גדול אל אביו למרום המגדל: ראה שאיני ירא מכל, כי כבר עשיתי לי חרב כחרבך, ו'בן חכם ישמח אב' וכו'' (משלי י, א). אבל השונאים לא נתפעלו כלל, לא מחרבו ולא מהתפארותו, ויכו אותו הלוך ופצוע.
אחר כך טכס עצה הבן מלך, ויעשה מגן כמגן הא', ושמח מאד, ויקרא אל אביו בקול: התפאר עלי, כי יש לי עתה מגן טוב, והשונאים לא יוכלו להזיקני. אבל הוא מתפאר אל אביו, ושונאיו מכים אותו הלוך ופצוע, והוא קורא ומראה התפארות לאביו הלוך ומתפאר, כי אינו ירא משום שונא ואויב, ודמו שותת על לחיו.
וכמובן אשר המלך לא נתפאר כלל מגבורת בנו ומכל התפארותו השטותי, ואדרבה, גילה שטותו לכל, ועוד חרפה על חרפה.
וזה ענין הספר וסייף ירדו כרוכים. ו'אם זכו - ספר', דהיינו אם היו מבינים, היו שומרים את הספר, ואז הי' להם חרב ומגן ביחד, והיו מושלים על כל הארץ.
'ואם לא זכו - סייף', דהיינו שנאבד ממנם הספר מכל וכל ועמו החרב, ונשאר בידם סייף מעשה ידי אנוש בעל... שאינו מוצלח לכל, ו'סער על ראש רשעים מתחולל' (ע"פ ירמיה כג, יט).
וזה ענין "אבדת דוברי כזב", דהיינו האומרים שפג סגולת החרב, "איש דמים ומרמה יתעב ה'" (ע"פ תהלים ה, ז), דהיינו שמתפאר שיוכל לידום... ... מלא מרמה, כי הדממה כואב לו מאוד, ואלה יתעב ה'.