תוכן

ַסְגִינָן טִיבוּתָא לְרֵישָׁא דְמַטְיָא לְמוֹדִים כָּרַע מִגַרְמֵיה

פירוש, דשיעור הכריעה הוא עד שיראה איסר מכנגד לבו (ברכות כח, ב).

שיש ב' איסורין: א' דרישיה, שהוא סוד 'לא יהיה לך אלהים אחרים' (שמות כ, ג). ב' דליביה, שהוא סוד זנות ... והוא ענין 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו, לט), ופירש הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ג) ד'לבבכם' זו מינות ו'עיניכם' זו זנות, שתלויים זה בזה ע"ש, שהמינות מתגלה בלב כמו שכתוב (ע"פ יחזקאל יד, ה) 'למען תפוש את בני ישראל בלבותם' שדרשו (קידושין מ, א) שזו עבודה זרה שנענשין בלי מעשה אלא על הרהור הלב. והזנות מתחיל מעינים, דאין אדם חושב בסמוי מן העין. ונחלקו השס"ה לא תעשה: שס"ד תלויים בעינא, ו'לא יהיה' תלוי בלבא, ובזה תבין סוד הכתוב (דברים ד, לט) 'והשבות אל לבבך'.

אמנם ודאי גם הזנות מתגלה בלב, כי 'לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד' (במדבר רבה י, ו), אלא כנ"ל דהכל הולך בתר (-אחרי) ההתחלה.

ולפי זה קשה, איך תולה עבודה זרה בלבא, והריהי מתחלת מרישא, ממוחא, כי צריך לחשוב בשכלו למי עובד, כמובן.

והענין, שנודע דהאמור לעיל הוא רק בלאוין, אמנם בעשין להיפך, אשר זמ"ר עשין תלויים בלבא הכולל תאות הגוף. ו'אנכי' תלוי בעינא, כי 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (סנהדרין ו, ב). ומזה נמצא שלא תעשה דעבודה זרה כנגד זמ"ר עשין, ועשה דאנכי כנגד שס"ד לא תעשה.

ותדע דהנשמר מזמ"ר עשין אינו נלכד בעבודה זרה, ולפיכך כ"כ (-כל כמה) שיצר הרע דחלל השמאלי אינו נשמר מימין הלב, כן מוכרח להרהר בעבודה זרה, וכ"כ (-כל כמה) ששמאל דראש ועין הרעה אינו נשמר מימין דראש שהוא סוד 'אנכי', ממילא העין רואה והלב חומד. והוא סוד מה שאמרו ז"ל (קידושין ל, ב) 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין', ולא תתורו אחרי מינות שבלבבכם, ואחרי זנות שבעיניכם.

וזה סוד ברכת הודאה, כי על ידי קיום מצות התורה זוכין לכריעת הראש, שהוא סוד הקבלה ד'אנכי', ימין שבראש, ואז רואה האיסר מכנגד לביה, שהוא סוד 'לא יהיה לך'.

ובזה תבין גם כן שאין שום אתערותא נעשית אלא על ידי השמאל, כמו שאמרו ז"ל (קידושין לט, ב) כשבא עבירה לידו ולא עשאה - אז קיים הלא תעשה, ואם כן יש צורך להתעוררות האיסר דמוחא כדי שיקימוה באנכי כנ"ל, ועל כן אומר 'מַחְזְקינָן טִיבוּתָא לְרֵישָׁא דְּקָא מַטְיָא לְמוֹדִים כָּרַע מִגַרְמֵייהוּ', כלומר שאין צריך להתעוררות השמאל.

או אפשר לפרש יותר עמוק, כי הכריעה צריכה להיות על ידי חשבון ושכל בעינים דקדושה, אמנם כ"ז (-כל זמן) שאינם כדאים, לאמונה שלימה אנו צריכים. וזהו שנקרא כרע מגרמייהו בלי שום סעד.

באופן אחר: כי לכאורה קשה על מה שאמרו שעבודה זרה נתפשו ונתחייבו על המחשבה מדכתיב (יחזקאל יד, ה) 'למען תפוש את בני ישראל בלבותם'. וקשה, הרי המוח מחשב ולא הלב.

אלא העיקר הוא ההתחלה (כנ"ל גבי עינא), וכיון שאין מחשב ומהרהר אלא מתוך החמדות שבלבבו, שהרי אין אדם מחשב בבת מלך, ועל כן נחשב הלב להתחלת ההרהור.

וזה ענין 'עד שיראה איסר מכנגד לבו', כלומר, שיעבוד בהכרעת והכנעת השכל בביטול ובאמונה עד שהאיסור ד'לא יהיה לך' ימלא הלב שלו, ואז יהיה בטוח שלא יחשב בעבודה זרה.

וזה ענין 'מַסְגִינֵין טִיבוּתָא לְרֵישָׁא דְּקָא מַטְיָא לְמוֹדִים כָּרַע מִגַרְמֵייהוּ', כי המרגיש ישועתו, הרי לבו מתמלא הודאה וחמדה להדבק בו ית', ואז כרע הראש מגרמייהו, כלומר בלי שום עבודה והכנה כורע השכל שלו מבלי להרהר עוד ח"ו בעבודה זרה ומינות. והטעם הוא פשוט כנ"ל, דהתחלת כל מחשבה הוא מתאות לבו, ואם לבו מלא תאוה לה', אז בוודאי לא יהרהר עוד ח"ו להכעיס.

וטעם מסגינן טיבותא וכו', הוא מפני שכל כמה שהאדם צריך איזה עבודה והכנה אפילו כרגע קטנה בכדי לעצור מחשבות זרות, הנה הוא נמנע מדביקותו ית', בהיותו שבאותו הרגע שהוא מתחזק ועוצר את מחשבותיו הרי עובר על 'לא תפנו אל האלילים' (ויקרא יט, ד), ואע"פ שאחר כך מתחזק. וא"כ לא יצוייר ענין 'לדבקה בו' אם הראש לא כרע מגרמיה באופן שלא יוצרך להתחזק כנ"ל. ועל כן הכין השי"ת ענין אשר בעת שהאדם מתמלא בלבבו לחמדה, אז כרע הראש מגרמיה, ואז ראוי לדביקות.